אריה. החתול אריה

הפיד שלי בפייסבוק מלא בידיעות קורעות לב ועוכרות שלווה על בעלי חיים שעברו התעללות. אם קוראים את כולן, העולם נראה כמו מקום אכזרי ובני האדם כמו יצורים חסרי לב. אבל יש גם סיפורים אחרים.

את השם אריה, במילעל, החתול הכתום הגדול והשעיר קיבל מאחד השכנים פשוט בגלל שהוא נראה כמו אריה. הוא חי כאן כבר כמה שנים, חמש לפחות, שייך לאף אחד אבל במידה מסוימת שייך לכולם. יש ידיים שמאכילות אותו ועיניים שעוקבות אחריו לוודא שהוא בסדר. כשרק הגעתי לכאן, וגם הוא כנראה היה חדש, אריה היה פראי ומפוחד. במהלך הזמן הוא עשה כמה סיבובים לגיהינום ובחזרה. נפצע, צלע, איבד משקל, איבד שיער, אך בכל פעם השתקם וחזר לכושר. בד בבד הוא גם החל לפחוד פחות מבני אדם, בזכות היחס הטוב שהוא זוכה לו מהתושבים ההולכים על שתיים. עכשיו הוא כבר מתקרב לבני אדם ואפילו מתקשר ביללות מנומסות. תראו אותו – נכון שהוא יפיוף?

סוודר

בסוודר החדש שלי יש חורים בצורת כפות רגליים של אריה וחתולים אחרים.

ליפה

אמצעי הניקוי הפופולרי ביותר בכיור הישראלי, כך אני מתרשמת, הוא כריות הקרצוף שעשויות מספוג מצופה ברשת מטאלית. לי הן נראות כמו מרבץ לגידול חיידקים. גם את הסקוצ'ברייטים מהפלסטיק אני לא מחבבת. החלופה: ליפה. היא יודעת לקרצף ולהקציף, היא לא אוגרת מים ולכן גם אינה מעלה ריחות, וכשפג תוקפה, אפשר לזרוק אותה לפח האורגני ולתת לה להתכלות לשלום. מי שיש לו גינה או אדנית גדולה יכול לגדל לו ליפות משלו מהזרעים שנשרו מהליפות שנרכשו בחנות.

סקינר

סתם כי היא מהממת

אוכל שאין בבית חולים, מס' 1 (צילום: SweetOnVeg, flickr)

 בכל בוקר ניצבתי משתוממת מול המגש התכלכל שעליו ניצבו לא פחות משלושה מיכלים של מוצרי חלב מתועשים: גבינה לבנה, הדבר ההוא שמכונה "מעדן חלב", גביע לבן ומדי פעם גם פרוסת גבינה צהובה מנוילנת וממותגת היטב. לצדם התגוללה ביצה קשה, שנבלמה על ידי לחמניה מקמח לבן, לא בהכרח טרייה, גם היא ארוזה בבועת פלסטיק משלה. בבית החולים אפשר להיתקל רק בשני סוגים בלבד של ירקות (עאלק) חיים: עגבניה ומלפפון. פרוסות עייפות ומעט יבשות שלהם הונחו בפנכת פלסטיק קטנה, לפעמים בחברתם של זיתים משועממים. הנחמה היחידה הייתה בדמותן של עגבניות שרי שצצו מדי פעם. את האבוקדו הבאתי מהבית.
בארוחת הצהריים המתין לנו באופן קבוע מיכל מלא במרק ירקות עכור, עם ריח כה דוחה, עד שקשה להאמין שמדובר בכלל בדבר מאכל. על הצלחת שכבו אורז לבן וירק מבושל כלשהו, שהם דווקא החלק הטוב בכל העסק הזה. אני לא יודעת מה הוגש לקרניבוריות, אבל יכולה לספר שבאחת הפעמים שביקשתי צמחוני הופניתי מיד לצלחת עם דג. אחרי שהודעתי שאני לא אוכלת חיות, קיבלתי משהו מבצק ממולא במה שהיה פעם ירק ועכשיו נראה כמו גווייה מהצומח.

אוכל שאין בבית חולים, מס' 2 (צילום: Christaface, flickr)

 באחת מארוחות הערב קיבלנו חומוס מתועש במארז אישי, שאם לא היה כתוב עליו שהוא חומוס, בחיים לא הייתי מנחשת. חוץ ממנו ומתבשיל עדשים שאמא שלי הביאה לא נראו במקום קטניות. טחינה? פחחח.
הקינוח כלל תפוחים כמושים במקרה הטוב. במקרה הממש לא טוב הוגש מעין מאפין בטעם (בטעם אך ללא) תפוז, שהמרכיב העיקרי בו היה סוכר. סוכר, אפילו לא קמח.
 

אוכל שאין בבית חולים, מס' 3 (צילום: nyxie, flickr)

האם זה נאיבי להשתומם על כך שבמוסד בריאות מוגשות ארוחות עם כל כך הרבה ג'אנק, כל כך מעט ירקות טריים וכמעט בלי פירות? וזה לא שציפיתי לפיתות מקמח כוסמין עם טחינה משומשום מלא, סלט ירקות אורגני וסורבה פירות יער לקינוח. איזה מזל שהאוכל הזה לא עשה אותי חולה, כי אני לא יודעת איך הייתי עוברת עוד ארוחה אחת כזאת.

כי איך שלא תסובבי את זה, בסוף הכול נגמר בשופינג

בראשון לינואר לא יהיו יותר ספרים 

 לפני כשנתיים נחנכה בטקס מרשים "ספריית גן לוינסקי לקהילות הזרות ולתושבי שכונות הדרום בתל אביב". את הספרייה הגתה והקימה קבוצת אמנים בשם "ארטים" שהחליטה לקום ולעשות מעשה למען קהילות השכונה המגוונות. למדנו להכיר את אלה שהבאנו לארצנו לסעוד את זקנינו וחולינו, לבנות את בתינו, לזרוע את שדותינו ולנקות אחרינו, כמו גם את אלה שנסו לארצנו למצוא מחסה ממשטרים עריצים, רעב, עינויים ורצח. 

הספרייה היא מבנה אדריכלי ייחודי שהוצב בלב הגן. היא מכילה ספרים בשש עשרה שפות, כולל עברית, ומתופעלת על ידי מגוון מעורר השראה של מתנדבים: מצעירים בשנת שירות ועד פנסיונרים; מוזיקאים, אמנים, מהנדסים, בעלי חברות, דוקטורים לפילוסופייה, מידענים, כלכלנים, וחיילים שמקדישים את סופי השבוע שלהם להתנדבות בספרייה.  

בשכונת נווה שאנן אין מתנ"ס, אין מרכז תרבות למעט הספרייה שהפכה מרגע הקמתה לאבן שואבת לילדי השכונה. סביב מחלקת ספרי הילדים האיכותית והעשירה של הספרייה מתקיימות פעילויות מגוונות – שעות סיפור, הצגות ותאטרוני בובות, חוגי שחמט, ריקוד ולהטוטנות, הקרנות סרטים, מפגשים עם סופרי ילדים, חגיגות פורים, שבועות, ימי עצמאות, חנוכה, חג המולד, ועוד ועוד. הקשרים שנטוו בין מתנדבים ומבקרים לבין ילדי זרים, פליטים ומשפחותיהם, נהפכו לערוצי סיוע פרטיים במגוון רחב של תחומים. הספרייה הפכה לגשר חי בין זרים וותיקים, אי של שפיות וידידות, מקום בטוח ומחבק בשכונה הסובלת מדורות של הזנחה.

וכל זה עומד להיעלם.

כמו כל מוסד, גם ספריית גן לוינסקי זקוקה למשאבים ולמימון. התקציב משמש לביטוח המקום ויושביו, תיחזוק המבנה הפתוח, החשוף לפגעי מזג האוויר, איתור ספרים בשפות נדירות מסביב לעולם, מימון ארועים, ניהול ועוד. התקציב הדרוש לצרכים אלה הוא 294,000 ₪ לשנה. גיוס הכספים היה קשה מלכתחילה, אולם מצאנו שותפים בקרב קרנות סיוע יעודיות, מוסדות עירוניים ותורמים פרטיים שהתגייסו להפוך את החלום למציאות חיה ומוארת. אולם, עם חלוף הזמן, מצאנו עצמנו נאבקים על השרדותנו ואחרי שנתיים של מאמצים בלתי פוסקים, אנו חוששים שאפסו הסיכויים. אם לא יימצא תוך חודשיים תורם פרטי או גוף שיממן את תפעול הספרייה, יושבת המעשה האזרחי והיקר הזה.

אנא אל תתנו לאור הזה לכבות.

עוד על ספריית גן לוינסקי  http://wp.me/PSKif-i

לפרטים: הדס עפרת 0544717100  ophrat@gmail.com

המנקה ישמור על קדושת חיי עכבישי הבית (צילום: Clear Inner Vision, flickr)

דרוש מנקה!

הגדרות התפקיד: המנקה ידע שאין צורך לשפוך כמעט מים על הרצפה כדי לשטוף אותה ולא יחפש נוזל רצפות, כי אין. מי השטיפה שייוותרו בדלי יישמרו להשקיית עציצים (התפקיד אינו מתאים לסובלים מפסיפלורפוביה). בנוסף, המנקה ידע לעבוד ללא חומצות, אקונומיקה, סילית, ממיסי שומנים וחומרים מטרידים אחרים. המנקה יכבד את קדושת חייהם של העכבישים בדירה. המנקה לא יסיר אבק מהטלוויזיה כי אין טלוויזיה. המנקה לא ישתמש במגבונים משום סוג.*

* המודעה מנוסחת בלשון זכר אך מיועדת לשני המינים, ולמרות שברור לכולם שקהל היעד מורכב בעיקר מנשים ששפת האם שלהן רוסית או ערבית, ושלא אכפת להן שהמודעה מנוסחת בלשון זכר.

קודם הקוטג', אחר כך המגבון (צילום: dani0010, flickr)

מורחים אותנו

העם מכור למגבונים. עשרות מהם, אולי אפילו מאות, מלטפים את ישבניהם הרכים של ילדים קטנים בכל שבוע, כמו גם אברים ומשטחים אחרים בבית. כבר רבות דובר ונאמר על עשרות הכימיקלים שמשמשים לייצור המגבונים האלה, וזאת מעבר להיותם מוצר חד פעמי מזהם. בלי הכימיקלים האלה הם הרי לא היו מצליחים לפרק ביעילות מדהימה לכלוך מכל סוג ועל פני כל משטח. זה לא מפריע לחברה הגדולה, שמייצרת גם חיתולים, לארוז את המפגע באריזה צבועה בירוק, לשים עליה במקום בולט את הכיתוב שאומר שאין בהם אלכוהול ובושם, ובגדול יותר לכתוב שהם עשויים מכותנה אורגנית. זה בערך כמו לכתוב על אריזה של סיגריות שהטבק שבתוכן לא מהונדס גנטית. לפני שאתם שולפים את המגבון הבא, קראו את רשימת המרכיבים. לא יודעים מה זה benzalkonium chloride, למשל? אל תנסו את זה בבית.

מגבונים מתאילנד. המגבון הוא אסון (צילום: Eltenblummer, flickr)

לא חראם?

בימים שגרתיים, שבהם לא מושלמות עסקאות החלפת שבויים, קיר הפייסבוק שלי מלא בהודעות על חרם: קוטג', תנובה באופן כללי, קפה עלית, שופרסל, אוסם, פוקס. זה לא שהחרמות האלה לא מוצדקים, זאת השיטה שלא מוצאת חן בעיניי. חרם הוא כמו אקמול. אז לא נקנה קוטג', אז יורידו את המחיר שלו, אז מה?

במקום חרם, לא עדיף פשוט לעבור לצרכנות אחרת? לעשות קניות בחנויות פרטיות ובשוק במקום ברשתות המזון, לצרוך כמה שפחות מזון מתועש ואם כן אז מיצרנים קטנים (ולקוות שלא ייבלעו בקרוב על ידי המפלצות של מוזי ועופרה). אבל, אם אחת לאני-לא-יודעת-כמה זמן אתם נתקעים בלי שום דבר לאכול בבית ועוד רבע שעה כל החנויות נסגרות, אז אתם רצים מהר למגה כלשהי שנמצאת הכי קרוב וקונים פסטה של אוסם כדי שיהיה משהו לארוחת ערב, אז שוין. זה לא אסון. בלי רגשות אשם – אם ככה יעשו כולם יש סיכוי שבסוף יהיה בסדר.

קפה ערבי, קפה טורקי, העיקר שלא מאתם יודעים איזו חברה (צילום: eclectic echoes, flickr)

העבריים החדשים

ביומן השבוע של ערוץ 1 ריאד עלי עשה כתבה על עזאם עזאם. על אף שערבית היא שפת האם המשותפת הן של הכתב והן של השבוי ששוחרר, הם דיברו, לפחות מול המצלמות, בעברית. זה קורה עם כל המרואיינים דוברי הערבית בכתבות של עלי. בהתחשב בעובדה שערבית היא שפה רשמית בישראל, זה לא קצת צורם? (העברית של עלי וגם של עזאם טובה בהרבה משל ישראלים יהודים רבים שמופיעים בטלוויזיה, אבל זה לא העניין).

(alancleaver_200, flickr)

לא מזמן, במסגרות המחויבויות ההשכלתיות שלי, קראתי מאמר של סוציולוגית קנדית בשם מישל למונט. למונט ראיינה גברים לבנים מהמעמד הבינוני-גבוה בארצות הברית ובצרפת. היא רצתה להראות כיצד כל אחת מהקבוצות האלה מגדירה ערכים שונים, שאחד מהם היה חמלה. עבור הצרפתים, אזרחיה של מדינה עם מסורת סוציאליסטית מכובדת, חמלה מתבטאת (בין היתר) בצמצום פערים על ידי תשלום מסים. עבור האמריקאים, שדוגלים בשוויון הזדמנויות אבל לא בשוויון כלכלי-חברתי, חמלה מתבטאת בהתנדבות ובתרומות.

אנחנו בעיצומה של תקופת החגים. על רקע גל המחאה צצו, כמו בכל ראששנה, פרסומים של ארגוני צדקה כמו "לתת" ודומיו שמבקשים מהציבור לתרום לנזקקים לפי נדיבות הלב. במבט ראשון גיוס החמלה של האומה למען השכבות החלשות במיוחד נראה כמו משהו שמשתלב יופי עם העם-דורש-צדק-חברתי. אבל זה לא. להפך. כמה מהעיתונים הגדולים, במעין מחווה של אחריות חברתית, לקחו על עצמם לקדם את הקמפיינים האלה. אתם זוכרים למי העיתונים האלה שייכים, נכון?

עכשיו, המצב לא נוח. אף אחד לא רוצה שאנשים שבאמת אין להם כסף לאוכל יישארו רעבים בחג או ביום חול, וחוץ מזה התנדבות או מתן תרומה באמת גורמות להרגשה טובה. מצד שני, בכל פעם שהעמותות האלה מצליחות לפתוח את הלב ואת הכיס לנו ולטייקונים שתחת חסותם אנו חיים, אנחנו תורמים מעט לנזקקים והרבה להנצחת המצב הקיים. המצב הזה כל כך התקבע בתודעה, עד שאפילו הנזקקים עצמם פונים לטייקונים ולא לממשלה. אלון, מחוסר דיור בן 43, שהוא אחד מכמה שוכני אוהלים (לפני הפינוי בכוח) שמופיעים בסרטון הזה, מדגים: "ואני באמת קורא מהמקום הזה לכל בעלי ההון, לכל האנשים שיכולים לתרום לנושא הזה…" הוא אומר למצלמה. אלון לרגע אינו נשמע טיפש או מנותק, אך בכל מקרה בשום שלב אינו מפנה את בקשותיו לממשלה או לכנסת. אלה שאין להם התרגלו לבקש טובות, אלה שיש להם, או שסתם התייאשו, התרגלו לפנות לגופים פרטיים במקום למערכות החינוך, הבריאות, וביטחון הפנים הממלכתיות.

 (id-iom, flickr)

אחרי החגים יבואו ימים ומועדים אחרים שבהם נתבקש – בפרסומות, בטלפון, במכתבים ובקמפיינים בטלוויזיה ובאינטרנט – לתרום לאגודה למלחמה בסרטן, לאמץ לוחם, לתת את הלב ללב"י, להדליק תמורת סכום צנוע מנורה במיזם האנטי אקולוגי של עמותת על"ם, להקשיב לטל ברודי שמבקש לא לשכוח את הקשישים העריריים, או לשאת את הפרסומות הקקופוניות והאלימות של הלוטו שמשדלות בנו להמר כדי שבכסף הפנוי שלנו ייבנה בית ספר. מדי פעם צץ על מסך שטוח כלשהו איזה צביקה הדר כזה או אחר שמבקש מאיתנו את מה שהקיץ הזה נזכרנו לתבוע מראש הממשלה ומחבורת קהי הרגש שתחת פיקודו.

 ביטחון אישי ותזונתי לקשיש, לדוגמה, זה לא אקסטרה, זה מה שממשלה שגובה במרץ דמי ביטוח לאומי, מס הכנסה, מע"מ, מס על הדלק ועוד אמורה להעניק לאזרחיה.

אני יודעת. זה נשמע מגעיל, קמצני ואפילו מסוכן. יש אזרחים במדינה הזאת שכספי התרומות של אנשים טובים הצילו את החיים שלהם. למרבה האימה והצער אף אחד לא יכול להבטיח לי שמחר לא אהיה אחת מאותם חולים, פצועים, שדודים או חטופים שבלית ברירה פונים אל הציבור בבקשה לעזרה. אני לא רוצה שאתם, נוחי או שרי תשלמו עבור התרופות שלי. אני רוצה שיובל ובנימין יעשו את זה. בשביל זה אני חולקת איתם ועם המשרדים שלהם את ההכנסות שלי.

תרומה והתנדבות הן יופי של דבר, אבל הן צריכות להישמר למה שהממשלה לא אמורה או לא חייבת לעשות. אני לא ממש יכולה לנקוב ברשימה ברורה – זכויות בעלי חיים, מיזמי תרבות, פעילות קהילתית, קידום תנועות פוליטיות… כמובן גם תרומה של מח עצם, דם, מידע וכישורים בהקשרים מסוימים.

לא אמרתי מילה על הטבות המס שמקבלים הנדבנים הגדולים עבור העצמות שהם זורקים לעם או על שכר המנכ"לים של עמותות שמתבססות על תרומות. חאלס. נגמרו ימי הברון רוטשילד ושעותיו היפות של סר מונטיפיורי. יש לנו מדינה. יצחק שמיר יצא מהמחתרת, בן גוריון סגר את הפלמ"ח, הגיע הזמן לסגור גם את תרבות השנור (או שהשרים, הח"כים וכמה אנשי קבע שמשמינים מחוסר מעש בבסיסי הצבא ישנוררו את המשכורת שלהם). כבר תרמתי במשרד, אתם יכולים לשאול את אסתר דומיניציני.

 (images_of_money, flickr)

 טאקו טבעוני וצבעוני (צילום: SweetOnVeg, flickr)

ועכשיו, עיקרן תחילה. יש לי המון חברים טבעונים, רובם חברים מהפייסבוק. למרות שאני שייכת למשוכנעים ממילא, בזכותם אני נחשפת לשלל קמפיינים שקוראים בדרכים כאלה ואחרות להפסיק את ניצול בעלי החיים ואת ההתעללות בהם. מאחורי הקריאות אפשר בקלות רבה לזהות תסכול וכאב אמיתיים שמתעוררים לנוכח מצבן המחריד של חיות המשק וגם של בעלי חיים אחרים – ביבשה, בים, ברחוב ובמכלאות העירוניות. כל זה יפה וטוב (הקמפיינים, כן? לא ההתעללות).

מה שבכל זאת עושה לי קצת לא נעים במוח הן כותרות המשנה. במקרים רבים הדרך לגייס טבעונים חדשים היא באמצעות המסר המקומם שכל הקרניבורים, ואפילו הצמחונים, הם יצורים אכזריים, אטומים, נטולי חמלה, שכל מה שמעניין אותם בחייהם ההדוניסטיים זה אנטרקוט במקרה הטוב ופוא גרא במקרה הרע. לא נעצתי שיניים בשום יצור חי-לשעבר כבר עשור וחצי בערך, ועדיין הדרך הזאת מרגיזה ומעציבה אותי.

נזיד אזוקי וסלרי (צילום: joanamendes, flickr)

לא רק ששהגישה השיפוטית הזאת לא נכונה, היא גם לא תורמת כלום לרווחתם של בעלי החיים. היא מעוררת אנטגוניזם, גורמת לצד השני להיאטם או להגיד לעצמו שאין סיכוי שמעכשיו ועד עולם הוא מוותר על יגורט, אז למה בכלל לנסות.

העולם לא יהפוך בן ליל לטבעוני. גם לא תוך שנה וגם לא תוך עשור. אכילת מוצרים מהחי היא לא תוצר של התאכזרות כמו שאנשים מסוימים מנסים להציג אותה. היא תוצר של תרבות, של צרכים תזונתיים, של תנאים אקלימיים וגם של חוסר ידע.

רק ב-60-50 השנים האחרונות נכנסו לתמונה החוות המתועשות. השינוי הזה הפך את הבשר למוצר שמאחוריו יש סבל איום, סכנות בריאותיות, ניצול של בני אדם ולא רק של חיות, פגיעה עצומה בסביבה ושקרים. מנקודת מבט היסטורית מדובר בתופעה צעירה מאוד ואין סיבה להתפלא או לכעוס על כך שטרם התפתחה בעולם מסורת של קולינריה טבעונית. כמו צ'ולנט צמחוני, דברים טובים מתבשלים לאט.

בניגוד לקו המחשבה שאני מזהה בקרב כמה מחברי הטבעונים, אני לא חושבת שאכילת מוצרים מהחי היא בהכרח רוע צרוף. אם בנאדם מגדל בחצר שלו תרנגולות, עזים או אפילו חמורים מצדי, מספק להם מזון, הגנה ותנאי מחייה הומאניים, הוא לא הופך למפלצת צמאת חלב ודם אם הוא משתמש במידתיות בחלב ובביצים שלהם ואפילו אוכל מהם מדי פעם, בתנאי שמדובר בשחיטה הומאנית. אם לומר זאת במילים של ג'ונתן ספרן פויר (שכתב את "לאכול בעלי חיים" המעולה, מעולה, מעולה), מדובר בעסקה הוגנת.

שיפודי טופו מגרים, אך לא מומלצים לכולם (צילום: suzettesuzette, flickr)

מכיוון שלרובנו אין חצר שאפשר לגדל בה בעלי חיים, המצב הקרוב ביותר לכך הוא לאכול פחות מוצרים מהחי ובכסף שנחסך לשלם יותר, אבל לא לעתים קרובות, תמורת מוצרים שגדלו בתנאים כאלה. אם כולם יאכלו פחות בשר, חלב וביצים, לא יהיה צורך בחוות המתועשות. מבחינה סביבתית, אני גם לא בטוחה שזה גרוע יותר מלנסוע לאיזה עדן טבע מרקט ולקנות מוצרי סויה, טופו וסאיטן מתועשים ארוזים בפלסטיק וקרטון (אפילו שהאליל התורן, ובצדק, גרי יורופסקי, אוהב אותם מאוד). ואם כבר סביבה, ההעדפה הסופר חשובה בעיניי למזון עונתי, מקומי ומעסקים קטנים לא תמיד מקלה על בניית תפריט טבעוני מגוון ובריא.

הטבעונים הלוחמניים מתארים תמונה צרה וחד צדדית שבה יש רק שתי אפשרויות: או שאתה טבעוני או שאתה מניאק. כן, גם אתם, צמחונים אוכלי פיצה מרושעים שכמותכם. הם מתעלמים מכך שיש אנשים שמסיבות גופניות שונות מנועים מאכילת מוצרי סויה ובכך רוב המתכונים החלבוניים הטבעוניים הופכים לא רלוונטיים עבורם (אני אחת כזאת). הם שוכחים שיש אנשים שאינם מעכלים היטב קטניות, אלרגים או רגישים לגלוטן, בוטנים, סויה, ירקות ופירות מסוימים. לדוגמה, נטורופתים ממליצים לאנשים עם תת-פעילות של בלוטת התריס, תופעה נפוצה מאוד, להימנע מכל מוצרי הסויה – שזה אומר טופו, טמפה, מיסו, רוטב סויה, אדממה ועוד המון – ובנוסף גם להשתדל להתרחק ממשפחת המצליבים, שנמנים עליה בערך חצי מהירקות והירוקים שעולים על שולחננו, ומעוד כמה דברים.

לקינוח: בראוני. בלי חמאה, בלי ביצים (צילום: jasonlam, flickr)

יש אנשים, נחמדים לגמרי, שלועסים בשתיקה את הפולקע של ארוחת השבת מתוך כבוד לאמא.

יש כאלה שנמצאים רוב היום מחוץ לבית ונאלצים לאכול את רוב הארוחות שלהם בחוץ, ועם כל הכבוד לחומוס ולפלאפל, לפעמים בא לאכול בצהריים משהו שפחות מאתגר את המערכת.

יש אנשים שנאלצים מסיבות שונות ומשונות לאכול את הארוחות שלהם בחדרי אוכל מוסדיים ולא בא להם להרגיש יותר רעים מגבלס בגלל שהם התפתו לפשטידת קישואים שמכילה ביצה.

אני מכירה טבעונים, ממש לא רעים יותר מגבלס, שלא מכניסים הביתה מוצרים מהחי, אבל כשהם יושבים עם חברים בבית קפה או לארוחה הם לא חוקרים את בעל הבית אם יש בעוגיות שלו שמן או חמאה, רחמנא ליצלן. מי שרוצה לספר לחברים אוכלי הבשר שלו כמה הפרות סובלות, צריך גם לבלות איתם מדי פעם ולא רק לשגר לעברם מסרים מבעיתים דרך הפייסבוק או לשחק אותה צדיק יותר מגנדהי כשהוא בסביבתם.

 צריך להמשיך לקדם תזונה מהצומח וצריך להמשיך לדבר על נזקי תעשיית המזון מהחי. אבל בעיניי יעיל הרבה יותר להציע להפחית את צריכת המוצרים מהחי לטובת מזון מהצומח, בלי להעביר את המסר "אתה חרא ואני קדוש, כי אתה קרינבור או צמחוני ואני טבעוני."

הספרייה הפרטית, מכוסה בכרכים, אבק ואגו (צילום: אלכסיי אלקין)

פרק א': הספרייה

 נכון, לא מדובר במהפכה שמשתווה להמצאת הדפוס. המצאת הדפוס באמצע המאה ה-15 הפכה ידע שהיה נחלתם של מתי-מעט מיוחסים למשהו שהתפוצה שלו, לפחות ברמה העקרונית, היא בלתי מוגבלת ונגישה לכל יודע קרוא וכתוב.
הספריות הציבוריות חיזקו את האפקט של המצאת הדפוס. כבר לא צריך להיות סטודנט באוניברסיטה ולשהות בהיכלי ספרים טחובים וחרישיים כדי לקרוא קצת סוקרטס, גם לא צריך לפתוח את הארנק כדי ליהנות מפרי עטו של דיקנס. יש גם בונוס: אם במקרה נופלים על ספר שלא מצדיק קריאה מעבר לפרק הראשון, אין מה להתבאס, מחזירים אותו למדף ולוקחים אחר ללא תוספת תשלום.

הספרייה הציבורית קיבלה תפקיד נוסף: מרחב ציבורי שפתוח לכולם ומציע תרבות בעלות ששואפת לאפס. התרבות גלשה אל מעבר לדפי הספרים, כי על אף ההיסויים העיקשים של הספרניות, המעברים בין הספרים הפכו למקום מפגש חברתי: אם נתקלת במישהו ליד מדף האות ד' באגף ספרי הטבע, די בקלות מצאת נושא לשיחה. הספרייה במקום ילדותי הייתה גם כלי פיקוח. הספרן הקשיש וחמור הסבר הטיל צנזורה על ספרים מסוימים, המליץ על אחרים ופה ושם גם העביר ביקורת על הבחירות הספרותיות הכלליות שלי. כשהצצתי בכרטיסיית הספר ששאלתי יכולתי לראות מי קרא אותו לפני, ובעצם לספוג רכילות דוממת מהכרך ולנחש למי שייכים כתמי התה על דפי הפרק השלישי, מי אחראי ליתוש המעוך בין העמודים 101 ו-102 ומי הרומנטיקן ששכח חרצית מיובשת על הפסקה שבה אוליבר טוויסט, יתום ורעב, מבקש עוד דייסה.

(עיבוד תמונה, צילום: schani, flickr)

פרק ב': התיקייה

המצאתו המופלאה של גוטנברג – אותיות מגולפות ממתכת שניתן לסדר בכל הרכב רצוי וליצור לוחות דפוס – הייתה צעד ענק לאדם אבל גם צעד כואב מאוד שרמס את יערות הגשם. אם היינו מסתמכים על הספריות הציבוריות, היו נדפסים פחות עותקים מכל ספר. תעשיות הדפוס והנייר אמנם היו רווחיות פחות, אבל כדור הארץ אולי היה מצליח להישאר ירוק קצת יותר.
אבל חינכו אותנו שספרים הם מתנת יום הולדת נפלאה ושבית עם מדפים עמוסים בדיקנס, דרווין ודרידה הוא בית של אנשים תרבותיים ורחבי אופקים. אפילו אחת כמוני, עם אמביציות ירוקות, קומפוסט שוקק ודירה שבה אסור להרוג נמלים, מתקשה לדמיין את הסלון שלה ללא מדפי ספרים. אל חלקם אני שבה וחוזרת, כמה מהם מושאלים מדי פעם לחברים, אבל רובם פשוט עומדים שם דוממים ושותקים, נושאים בתוכם את עלילותיהם הנשכחות ואת תוגת יערות הגשם. כן, זה ברור – אגירת ספרים היא התמכרות די מיותרת ועל מדפי הספרייה הפרטית מונחות בעיקר ערימות של אגו או שהיא סתם עוד סמל סטטוס, התשובה האינטלקטואלית לג'יפ שחור וגדול.

מתישהו בתחילת המאה ה-21 התירוצים של אוגרי הספרים והאבק נגמרו. קוראי ספרים אלקטרוניים יצאו אל השוק, ביטלו את הצורך בהדפסה על נייר וגרמו לכמה אורנג אוטנגים לנשום לרווחה ממרום צמרות עצים ביערות הולכים ומידלדלים. אם ספרים בפורמט אלקטרוני אכן יחליפו את ספרי הנייר, תיחסך כריתת עצים וייחסך כל הזיהום הנלווה לתעשיית הדפוס ולשינוע הספרים וחומרי הגלם, אבל עוד משהו יכחד בהדרגה: הספריות הציבוריות.

זיגמונט באומן, שווה קריאה (ויקישיתוף)

אפילוג

אם ארכוש עותק דיגיטלי של כל כתבי עגנון, מי בכלל יבחין בזה?
אני מזדהה בקלות עם כל מי שחושש מהפרידה מריח הדפים, ממגע הספר ביד, מהחומר. אבל היעלמות הספריות הציבוריות מטרידה יותר. הסוציולוג היהודי-פולני זיגמונט באומן מסביר בספרו "גלובליזציה ואי שוויון" כיצד ההתפתחויות הטכנולוגיות, שהפכו את העברת המידע מנקודה א' לנקודה ב' למשהו שקורה בשניות, משחררות את בעלי האמצעים והופכת אותם לבלתי תלויים במקום ובזמן, ואילו את חסרי האמצעים הן מותירות מאחור, כבולים למקום הימצאם בתוך קהילות הולכות ומתפוררות. המידע שעובר באינטרנט, אמצעי תחבורה יעילים ומהירים, האפשרות להקים חברות שאין להן כתובת ושניתן להעתיקן ממקום למקום אם התושבים המקומיים מתחילים "לעשות בעיות" או סתם אחרי שנוצלו עד תום – כל אלה מאפשרים לבעלי האמצעים להיות מנותקים מהקהילות המקומיות שבהן הם פועלים ולפתח אדישות כלפי גורלם של בני האדם החיים בהן וכלפי גורלה של הסביבה.
התהליך גרם לנתק ולכרסום המרחבים הציבוריים שבהם אנשים יכלו להיפגש ולהזרים דם בעורקי הקהילה. מה שפעם היה כיכר השוק, באר המים או סתם מגרש כדורגל מאולתר בפאתי עיר, הפך לעוד נכס פרטי או קניון (עם סניף של סטימצקי ושל צומת ספרים, כמובן, מאוכלס במוכרים שחיים על משכורת עלובה ותמלוגים, שעלולים לבלוע רוק ולהמליץ לי על החדש של חאלד חוסייני).

ספרו של באומן יצא (על נייר) ב-2002, לפני שהקינדל והסוני רידר הראשונים פרצו לעולמנו, לפני שאנשים ניהלו את חייהם מבעד למסכי סמארטפונים שיודעים הכול. האם הקוראים האלקטרוניים יקלקלו את הישגי מהפכת הדפוס? הספריות הציבוריות עדיין נותרו איים בזרם, מרחב ציבורי שמספק בחינם תרבות לא ממוסחרת, מקנה דעת וגם נותן תקווה ליערות הגשם ככל שמספר המנויים ילך ויגדל. אני תוהה מה יעלה בגורלן כשהמסכים השטוחים, על הטוב והרע שבהם, יכבשו עוד חלקה בחיינו.

נספח (מהבוקר שלאחר העלאת הרשומה)

בצירוף מקרים מוזר נפטר אתמול מייקל ס. הארט, חלוץ הספרים האלקטרוניים, טכנולוג, עתידן ויוזם פרויקט גוטנברג. הארט פעל למען הפצת ידע בחינם ועשה זאת על ידי העלאת ספרים לרשת בפורמטים שונים. אני מצטטת אותו מצטט את ג'ורג' ברנארד שואו: "אנשים הגיוניים מתאימים את עצמם לעולם. אנשים חסרי היגיון מנסים להתאים את העולם לעצמם. כל התקדמות, לפיכך, תלויה באנשים חסרי היגיון."

לא למפונקים, לא (צילום: stabz98, flickr)

בימים אלה אני קוראת את "עיר ימים רבים" (4 ל"י) של שולמית הראבן. הספר מתאר משפחה ירושלמית, משפחת אמריליו, שבביתה התרבות היהודית-ספרדית העסיסית מתערבבת עם הערביות המתובלת מהלבנט. יש להם מבשלת, שקוראים לה בוקאס. הקטע הבא מתאר כמה מנפלאותיה. הוא לא רק משגע את בלוטות הטעם ומעורר געגוע לאוכל בלדי אמיתי, הוא גם דוגמה להתנהלות בת קיימא (ברת קיימא?) שכבר כמעט אינה קיימת. אולי אני לא אובייקטיבית, כי בוקאס, כפרה עליה, היא מכפר השילוח, המקום שממנו, כנראה, יצאה לפני דורות רבים המשפחה שלי לגלות שלה, משפחה שעדיין מנפיקה זיתים שנונים וכעכים זרועי שומשומין.

בשלות על סף סיטוף (צילום: Jonny Hat, flickr)

"בוקאס, שפירושה בישול, שפירושה שובע, נמצאת יום, יומיים בשבוע בבית משפחתה בפאתי כפר-השילוח, ושאר הימים היא לנה בבית אמריליו. סלי המזון הללו שבוקאס מביאה עמה. זיתים כפריים שטעמם שנון כטעם איש מכורכם, חריף ובקי. לא למפונקים, לא. חריצי גבינות שריח עזים עודנו עומד בהן, וגבעולי קש יבש דבוקים על גבן. לסבא אמריליו היא מביאה תמיד כד מים ממעיין השילוח, שהם בעיניו המים הטובים ביותר שבעולם, צינת מערה עומדת בהם. צרורות של חסה ערבית, צנומה וארוכה, אגודות של קוסברה וצנון, טנאי-קש של תאנים שנפתחות בנגיעת פה, כמעט יותר מדי בשלות על סף סיטוף, ותוכן כפה מתוק פתוח. כעכים שהיא עושה בעצמה ומביאה את הבצק לאפות בתנורו של האופה הערבי בכפר, לפחים שלו טעם מיוחד, היא אומרת, כעכים שחומים, שריריים, גבריים, זרועי שומשומין וזעתר, שלעולם אין די בהם."

(עיר ימים רבים, עמ' 25-24)

כעכים שחומים, שריריים, גבריים (צילום: marlana, flickr)

לא רק תאבון קיבלתי, גם מילה חדשה לאוצר – סיטוף.

צילום: Amaliano, flickr, (עיבוד תמונה)

מאי, 2014

חיים ניער את מכנסיו, התיישב והתבונן בדוקטור שפע בזמן שזה טיפל במכשירים שלו.

נו, אז איך הולך? שאל הרופא. ככה יותר קל?

כן, אמר חיים ופקק בקול מצמרר עשר אצבעות עבות. צריך להתעסק עם פחות חרא.

דוקטור שפע חייך והפנה את מבטו אל זיוה. הוא יצק את הג'ל השקוף על בטנה, שלף את העכבר מהתושבת והחל לסרוק את הכרס התפוחה.

זיוה מתחה את צווארה, השמיעה קולות מחאה, אבל למרות התנגדותה הנמרצת לא יכלה לעשות דבר – חמש דקות מוקדם יותר חיים ריתק את ארבע גפיה למיטת הטיפולים. חיים הוא צדיק שיודע נפש בהמתו, וזיוה – כך ניחש ואף צדק – לא תשתף פעולה עם דוקטור שפע ואולי גם תנסה לקרוע בכוח שיניה את הכבלים שמחברים בין המכשירים השונים בחדר.

שני הגברים, על כל פנים, התעלמו מניסיונות המחאה, הם כבר היו מורגלים בהם, וצפו במסך השחור-לבן שניצב מולם.

חדשות טובות, אמר הרופא. זאת נקבה.

תודה לאל, מלמל חיים ופלט אנחת רווחה. ההפלות הרצופות שנאלץ למממן לשירי, לילי וחומה ממש לא עזרו לו לגמור את החודש.

מי האבא? התעניין הרופא וניסה ללטף את ראשה של זיוה.

איציק הסורי, ענה לו חיים. מהזיווג הזה אנחנו מצפים לתוצאות טובות.

הרופא ניגש לפינת הקפה והרתיח את הקומקום לשני שחור חזק, אחד עם סוכר בשביל חיים ואחד עם טיפה חלב בשבילו. בדיוק כשהכפתור קפץ, סלאבה נכנס לחדר. הכול בסדר? הוא שאל. אפשר לקחת עז? השניים ענו לסלאבה בצמד לגימות קולניות מתואמות להפליא, והאיש הצעיר שחרר את זיוה והעיז אותה החוצה.

המבורגר, (צילום: Yodod, flickr)

או קליק? (צילום: Forest & Kim, flickr)

שנתיים מוקדם יותר

חיים, עייף ומרובב בבוץ, יצא בצעד כבד ממכון החליבה והשקיף אל רפת הפרות שלו. נמאס לי, הוא חשב. נמאס לי מהחרא הזה.

ניקוי הגדרות, הטיפול בשפכים, הנודניקים מהמשרד לאיכות הסביבה וההון ששילם למשאיות פינוי הזבל כבר הכבידו מאוד על הכתפיים הלא צעירות שלו. העטינים הכבדים שמתחככים כמעט בשכבת הצואה המהבילה גרמו לו לתחושות כאב ואשמה, בעיקר אחרי ששדמה, בתו הבכורה, ילדה את הנכד הראשון שלו.

גם פעיות הכאב של הפרות המופרדות בכוח מהעגלים שלהן החלו להציק לו יותר ויותר. כששדמה הייתה מבקשת ממנו להשגיח בשבילה על יואבי, הוא פשוט לא היה מסוגל. הפרידה בין האם לצאצאה הייתה בלתי נסבלת עבורו. הוא ידע מה עולה בגורלם של העגלים הזכרים, שבניגוד לנקבות, אפילו לא היה טעם לטרוח לתת להם שם ומספר.

 *

הוא הביט ברותי מעבר לכוסות התה שלהם. תעבור לעזים! היא הייתה נחרצת כדרכה. פחות חרא, פחות כאב ראש וגם אומרים שהחלב יותר בריא.

חיים גירד לרגע בפדחת, שלא הייתה חפה מרסיסים חומים, והרים אליה מבט. אבל מה נעשה עם הזכרים? זה אפילו עוד יותר גרוע. לעגלים לפחות יש ביקוש, אבל מי אוכל בשר של תיש חוץ מכמה אתיופים בפסח?

רותי, שתמיד ידעה שתי דקות לפני בעלה מה הוא עומד להגיד, חיטטה באחת מגירות המטבח, שלפה ממנה כרטיס ביקור והתקרבה אליו. אין זכרים. אין! היא הודיעה. תשכח מגדיים עם בולבול. יהיה לנו דיר של אמזונות וכשנצטרך הרבעות נתקשר לחבקין.

אבל איך? שאל חיים, ספק את רעייתו ספק את עצמו.

קח. היא הניחה מולו את הכרטיס. תתקשר לדוקטור שפע. אצלו לא צריך ועדות.

צילום: naama, flickr