Skip to content

פקיר ערום למחצה וניסוייו עם האמת

20 בינואר 2009

צ'רצ'יל קרא לו בלעג פקיר ערום למחצה, ההודים מכנים אותו באפו, כלומר אבא, ורבינדרנת טאגור העניק לו את השם מהאטמה, נשמה שאין גדולה ממנה. קריאה באוטוביוגרפיה שלו היא שיעור בקיימות. בסוף (הפוסט) יש גם טיפת פוליטיקה

אחד הדברים שמשעשעים ומפתיעים אותי בכל פעם מחדש במפגשים עם הודים הוא היעדר מבוכה. מצדם. נדמה שבגנום ההודי לא נמצא הגן שאחראי על הרגש הזה. פעם אחר פעם מצאתי את עצמי מוקפת באנשים סקרנים שבחופשיות גמורה תחקרו אותי על חיי האישיים, הרגלי, אמונתי הדתית, מצבי המשפחתי, נכונותי להצטלם איתם, לטייל איתם, לחיות איתם, עיסוקם של הורי וחיבתי לגברים הודים. וזה לא שבלטתי בשטח – אני שוורצע'לה קטנה שמקפידה להסתובב בקרבם תמיד בשיער קלוע ובלבוש צנוע.
 

 

פסל של גנדהי במדינת ראג'סטן

 

ניסוייו עם האמת

במהלך המלחמה בעזה – במקרה או שלא – קראתי את הספר "אוטוביוגרפיה או סיפור ניסויי עם האמת" מאת מ.ק גנדהי. גם גנדהי, כך גיליתי, נעדר מבוכה וחושף פרטים אינטימיים ביותר בחייו, כולל יציאות והפרעות בעיכול. היו דפים בספר שגרמו לי לזוע בחוסר נוחות מול החושפנות האינטימית של האיש הענק הזה, המהאטמה.
הספר מסתיים בדיוק בנקודה שבה גנדהי מתחיל להזיז הרים בדרכו השקטה. צעדת המלח המפורסמת מ-1930, למשל, לא נכללת בו. אולם הוא מבטיח ומקיים (תרתי משמע! מיד אסביר) פירוט מרתק וגלוי לב של ניסוייו של גנדהי עם האמת. האיש יוצא הדופן בחן ללא הרף את גבולותיו הרוחניים, התזונתיים, הבריאותיים, המקצועיים, המשפחתיים והכלכליים.
רבות כבר נכתב ונאמר על הספר המצוין הזה, אבל בכל זאת בחרתי להביא אותו לפיסת האינטרנט הירקרקה שלי. הוא כאן מפני שהופתעתי עד כמה גנדהיג'י עסק בקיימות (sustainability). הוא לא הגדיר זאת כך, אבל אין דרך אחרת לקרוא לזה. בחתירתו לפשטות ("סגפנות" היא מינוח מדויק יותר) ולהשתחררות מתלות בגורמים חיצוניים, האיש הרזה והעקשן צורך פחות ופחות מוצרים ושירותים ורוכש יותר ויותר ידע מעשי. זה מתחיל בפיטורי הכובס המשפחתי שגררו התנסויות בגיהוץ צווארונים, ממשיך בגזיזת שערותיו בעצמו מה שיצר תספורות מגוחכות ועלה לו בלעג מצד קולגות בבית המשפט, והלאה אל ניקוי מחראות, גינון, אפיית לחם, חינוך ביתי וכמובן – טוויית חוטי כותנה ואריגת בדים. גלגל הטוויה הפך ללוגו של תנועתו של גנדהי, תנועת הסטיאגרהה, "אחיזה באמת".

לאורך הספר כולו גנדהי, צמחוני מהבית, מצמצם עוד ועוד גם את המנעד הקולינרי שלו (לכך מתקשרים תיאוריו הגסטרואנטרולוגיים משהו). כצמחונית, הניסויים שלו ריתקו אותי במיוחד. היום היו מכנים אותו raw foodist, local foodist, vegan וכו'. מבחינתו, קומץ הפירות והאגוזים שמהם ניזון היו הדרך להשתלטות על החושים למען צמיחה רוחנית ומוסרית. כידוע, גנדהי גם התמחה בשביתות רעב. לפעמים מתעוררת התחושה שהוא ממש נהנה מהן. על כל פנים הגוף הכחוש והנשמה שבתוכו האריכו שנים ומי יודע לאיזה גיל היה מגיע אלמלא נרצח.
איך מכל האנשים בעולם השם של מוהנדאס קרמצ'נד גנדהי דבק דווקא ברחבעם זאבי? לקארמה פתרונים.
 

 

גנדהי וגלגל הטוויה המפורסם. גנדהי לבש בגדים מייצור עצמי החל משלב הנפטת הכותנה לסיבים

 

דבר המתרגם

ביקשתי מינץ לוי, האיש שתרגם את הספר לעברית ועשה, בעיניי, עבודה נפלאה, לשתף במשהו מהעשייה הברוכה הזאת. אם זה היה תלוי בי היו נבחנים על הספר הזה בבחינות הבגרות.
 
 
חוץ מתרגום, הקורא הישראלי מקבל עם הספר גם הסברים על דמויות ומקומות ומילון מונחים.
כמה זמן נמשכה העבודה?
איני זוכר כמה זמן ארכה העובדה בדיוק. אבל אני משער שזה לקח כשנה עד שנה וחצי. תרגום האוטוביוגרפיה היה עבודה יוצאת דופן. מעבר לאתגרים התרגומיים הרגילים שעומד בפניהם מתרגם היה צורך להוסיף הערות מבארות כי המרחק בין התרבות, המקום והרקע ההיסטורי של גנדהי לבין הקורא הישראלי העכשווי הוא די גדול. גנדהי, למרות ההשפעות המערביות על השקפותיו, מציע לנו השקפה שמבוססת בעולם מושגים שאינו מוכר לישראלים, בדרך כלל. מעבר לכך, גנדהי מציע השקפה מאתגרת עבור כל בן אנוש, ככל הנראה. ולכן האתגר לתרגם בצורה מדויקת שתהיה נאמנה למקור וגם תקלע אל לבו של קורא ישראלי – אתגר זה הוא גדול מאוד. בנוסף, התרגום לא הגיע אלי במקרה, אלא שאני יזמתי את הפרויקט מכיוון שדרכו של גנדהי נוגעת ללבי ומעסיקה אותי. לכן ההליכה מילה מילה, צעד צעד, בתוך האוטוביוגרפיה – היתה לה השפעה גדולה עלי מבחינה אישית. גנדהי אפילו הופיע בחלומותי. דמותו והשקפתו ליוו אותי באותם ימים בצורה אינטנסיבית והשאלות היסודיות שסיפור חייו מציע שבו ועלו על כל צעד ושעל.
 
למדת דברים על גנדהי שהפתיעו אותך?
כמו בכל אוטוביוגרפיה גם בספר הזה הכותב נע בין גילוי להסתרה. גנדהי מכריז כבר בתחילת האוטוביוגרפיה שהוא יתייחס רק לניסוייו עם האמת, כי כל שאר האירועים והדברים – קיומם בטל לעומת רגעי המבחן הללו בחייו. יש כאן הכרזה מודעת או לא-מודעת על סינון של אירועים והיבטים רבים בחייו של הכותב. גנדהי כותב בכנות יוצאת דופן ומפרט בפנינו גם כישלונות קשים, אך הוא לא מספר לנו הכל. ובכל זאת, האוטוביוגרפיה מציעה היכרות אינטימית עם חייו על אגפיהם השונים; קל וחומר כשמתבקשים לתרגם את האוטוביוגרפיה. התחושה היא כשל מי שניתנה לו הזדמנות להתעמק במעשיו של זולת ולהתחקות אחר חייו. העבודה גילתה לי שלצד המודעות הגדולה שאפיינה את גנדהי, לצד השיקולים המעמיקים והבחינות העיקשות, היה בו גם חוסר מודעות. כלומר, הוא היה בשר ודם. האם באמת הצליח תמיד להימנע מפגיעה? האם תמיד היה מודע בכלל לפגיעה שחופנות בחובן פעולותיו? האם הצניעות שלו היתה מין שיקוף לדימוי עצמי דווקא מגלומני? איני בטוח שאני יודע את התשובות לשאלות הללו, אבל הן לימדו אותי שחייו של גנדהי, כחייו של כל אדם, הם רצף של סתירות וניגודים והשתדלויות ומודעות וחוסר מודעות שמתערבבים זה בזה ויוצרים במקרה של גנדהי סיפור אנושי מרתק.
 

 

מוצמד לצ'ה. לא בטוח שבאפו היה אוהב את זה

אילו עותק של הספר היה מונח על המדף אצל ברק, אולמרט והנייה, יכול להיות שחיים היו נחסכים?
האמת, איני מתיימר לדעת מה עשוי לשנות את דרך התנהגות של ברק, אולמרט, הנייה או כל אדם אחר. האם ספר יכול לעשות זאת? או שאולי נדרש מהאדם עצמו הרצון להשתנות, ואז ספר כזה או אחר עשוי לשמש לו ככלי לשינוי? אני משער שהאדונים לעיל שמעו על גנדהי ואולי אף שמעו על האפשרות של הניסיון להיאבק בצורה לא-אלימה. אני לא יודע מה הם חושבים על כך, אבל ידוע לי שרבים האנשים המתייחסים לדרכו של גנדהי כאל דרך נאיבית שהתאפשרה רק בזכות העובדה שעמדו מולו בריטים "נאורים" ו"רחמנים". אני לא בטוח שיש בידי הכלים לדעת מה איפשר לגנדהי להצליח בדרכו או אפילו אם בכלל הצליח. ובכל זאת, אני מאמין שסיפור חייו של מהאטמה גנדהי מציע לי שאלות שימושיות לחיים שלי. שאלות שימושיות אינן מצרך שכיח כל כך. באיזה אופן אשיג את מטרותי בדרך לא אלימה? מה בפעולותי מביא לפגיעה? מהי פגיעה? – שאלות כאלה, כשהן נשאלות כל פעם באשר לסיטואציות ספציפיות בחיי, מתגלות ככלי פשוט להבין את העולם ואת עצמי, את רצונותי ואת כוונותי. הן אינן תלויות בזולת. כלומר, הן לא תלויות בכך שיעמוד מולי מישהו נחמד או עדין. הבחירה היא תמיד בידי. היא תמיד אופטימלית, ולא אידיאלית. היא תמיד חלקית, ולא כל ההשלכות בשליטתי. היא תמיד מבוססת על מידע חלקי. ובכל זאת יש לי בחירה – הבחירה בעצם שאילת השאלות הללו והבחירה לענות עליהן בדרך כזאת או אחרת.
גנדהי מציין שאי אפשר להימנע מלהשתתף באלימות. הרי אם היה עולם ללא אלימות וללא פגיעה לא היה שום צורך בשאלות לעיל. אני לא יודע אם העיסוק בשאלות הללו משנה את העולם, אבל מניסיוני הוא משנה את החיים שלי ואת היחסים שלי עם הסובבים אותי. ובכך דייני. האם האדונים לעיל שאלו את עצמם את השאלות הללו? יש לשאול אותם.
 

מודעות פרסומת

From → אמת הספר

7 תגובות
  1. קראתי את הספר הזה לפני שנים רבות בתרגום הישן שבו נקרא "נפתולי עם האמת". הוא לא נמצא תחת ידי לבדיקה חוזרת, ובכל זאת – אני זוכרת שבצד השגיו המרשימים, התעוררה בי גם הרבה אי נחת כלפיו. הנערה שהייתי כעסה על ההתמסרות לנפתוליו בלי שום התחשבות בהשלכות שלהם על בני ביתו, בלי שום הקשבה ודיאלוג איתם, והרושם השני והמאד ברור שנותר לי מהספר היה של אמן תענית שכל פעם שמשהו לא קורה לפי רצונו פשוט צם עד שכולם נשברים ועושים את דברו

    ובאשר לגנדי הזאב – זה מזכיר לי (בהיפוך) את התהיה האינסופית שלי לגבי אליהו הנביא. איך האיש הזה ששחט במו ידיו מאות אנשים הפך לקבצן הזקן והטוב שמופיע באגדות ובחלומות

  2. אפרופו ציטוטים ותנועות מעיים, אחד מבכירי הממשל הבריטי בתת-היבשת (שכחתי מי) גם נהג לכנות את גנדהי "public enema number one".

    ובעניין הספר, הוא סובל מאוד לדעתי מתכונה אחת שמשותפת לקדושים שבינינו: על פי רוב הם נעדרי כל חוש הומור.

  3. מרית, אכן החיים של בני ביתו לא היו פשוטים והוא עצמו כותב על כך. ממש לא הייתי מחקה אותו, אבל הוא כן מקור להשראה.

    תומר, public enema number one – אי אפשר שלא לצחוק. הוא אכן נעדר הומור אבל אפשר למחול לו על זה.

  4. הי שחר, במאמר תיארת את גנדהי כסוג של סגפן אסקטי. יש לזכור כי ההסתפקות במועט וההתמסרות היא חלק מן התחנות שעוברים הינדוהיסטים, בודהיסטים ודאואיסטים
    גם בסופיות- הערבית הקלאסית אחת המקאמאת שעל המיסטיקון-המתלמד לקנות היא תוכל (Tawakul)
    שמשמעה הסתתפקות במועט בכל דבר (מאכל, משתה, מין, פרנסה, לימוד וכיו"ב) הולכת ומחמירה
    מתוך אמון והתמסרות לרצון האלהי שיספק לך אך את הדרוש לך בדרכך.

  5. לא היו קוראים את הספר ובטח שלא היו מפנימים.

    הגישה שלו כל כך הפוכה מכל האלימות שרווחת כאן אצלנו- מכל הכיוונים, שהיא נתפסת כמגוחכת או תלושה, למרות שהתנגדות לא אלימה הרבה יותר טבעית לחיים ולטבעם מאלימות…

    מרית- לגמרי במקרה שמעתי השבוע הרצאה מרתקת של דב אלבוים שיש לו תיאוריה ממש יפה לגבי דמותו של אליהו- הוא אומר שהמעבר מדמותו האכזרית והקשה של איש שרואה רק שחור ולבן למעין סנטה קלאוס חביב שכזה היא לא מקרית אלא מכוונת, מעין תהליך של "חינוך מאוחר" שעשתה היהדות לאליהו כדי להוכיח לו שלא הכל שחור (לכן שמים "כסא אליהו" בכל ברית מילה- כדי להוכיח לאליהו שהתוכחות שלו על עם ישראל שלא שומר את הברית היו מוגזמות)וגם סוג של שעור לכולנו, כדי להראות שלכל דמות יש צ'אנס לשיקום. אלבוים ניסח את זה הרבה יותר יפה ורהוט ממני, אבל הרעיון הבסיסי מוצא חן בעיניי ומעורר תקווה.

  6. איזו פרשנות מוארת ומעודדת, הרבה יותר טובה מהפרשנות האפלה והמסובכת שלי! אשתדל לאמץ אותה :-)

  7. איזו פרשנות מוארת ומעודדת, הרבה יותר טובה מהפרשנות האפלה והמסובכת שלי! אשתדל לאמץ אותה :-)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: