יש לי בבית אלוהים פרטי
איך, מכל הדמויות שבעולם, דווקא הבודהא הפך לאייקון סטייל?
נזכרתי שהבלוג הזה מחויב לתכנים רוחניקיים, ובכן, הרי לכם בודהא למכביר. לרמי פורטיס (שיזכה לאריכות ימים ואושר אינסופי) יש שיר אחד לא כל כך מוכר:
יש לי בבית אלוהים פרטי
בין הספרים של ניטשה קטן וחייכני
הוא לא עובד הוא רק עומד כמו פסל סביבתי
אלוהים מפלסטיק ועץ לא אמיתי
יש לי בבית אלוהים פרטי
סופרמן טיבטי זקן ומסתורי
הוא לא משמיד הוא לא מחליד וסתם עומד אצלי
אלוהים סינתטי וקצת לא אופנתי
הוא לא אסיר הוא לא עשיר
הבודהא הפרטי שלי
הוא לא אסיר הוא לא עשיר
הבודהא הפרטי שלי
הוא לא אסיר הוא לא עשיר
הבודהא הפרטי שלי
הוא לא אסיר הוא לא עשיר
הבודהא הפרטי שלי
הבודהא הפרטי שלי
הבודהא הפרטי שלי
יש לי בבית אלוהים פרטי
על המדף בחדר זקוף ומלכותי
הוא לא ישן רק מתבונן שותק וחיובי
אלוהים אלסטי גמיש וחסכוני
הוא לא אסיר הוא לא עשיר
הבודהא הפרטי שלי
הוא לא אסיר הוא לא עשיר
הבודהא הפרטי שלי
הוא לא אסיר הוא לא עשיר
הבודהא הפרטי שלי
הוא לא אסיר הוא לא עשיר
הבודהא הפרטי שלי
הבודהא הפרטי שלי
הבודהא הפרטי שלי
הבודהא הפרטי שלי
יהיה בסדר, נשמה
אחת מרשתות הוולנס ההיוקרתיות בארץ הייתה עד לא מזמן לקוחה שלי. אחרי שהבנתי שהוולנס שלהם עושה אותי חולה, נפרדנו כידידים. עד אז, בכל פעם שהתייצבתי לפגישה במשרדים המשודרגים שלהם, לא ידעתי אם לבכות או לצחוק לנוכח פסל בודהא אפרפר וגדול ממדים שנתחב לגומחה במסדרון, אי שם בין דלת המנכ"ל לדלת של היו"ר. הנה הוא שם, מול רצפת פרקט וספות בצבע אוף וייט, משפיל מבט אל כפות רגלי המזכירות כשהן טופפות לשירותים. אם מישהו היה מחליף את הבודהא המסכן בפסל ישו בגודל דומה ואפילו אם אני (או המנקה) הייתי מתיישבת שם בשיכול רגליים ובהרכנת ראש, אף אחד לא היה שם לב. כי מי מסתכל לבודהא בעיניים במקום כזה? שם, בשביל למכור אושר ובריאות להמונים, כל עובד ממלא תפקיד של חמישה ועוצר את השוונג התזזיתי רק כדי לצאת למרפסת ולהוסיף את בדל הסיגריה שלו לערמה המתגבהת במאפרה או את כוס הקפה (שני סוכרזית, חלב דל שומן) לצבר הכוסות החד פעמיות שמוטלות בפח.
הולך טוב עם הגוון של הספה והצבע של החתול, לא?
אז איך תרצו את הבודהא שלכם? את שקיימוני המסכן אפשר להשיג בכל חנות עיצוב כמעט, בעיקר באלה "שמתמחות" ביבוא ריהוט ו"פרטי עיצוב" מהודו ומאינדונזיה, בכל גודל, צבע וצורה. אם תליתם אותו על הקיר, זה אומר שהייתם בהודו (או שאולי תהיו), שאתם נורא אוהבים יוגה (פעם עשיתם ברכה לשמש בסטודיו של ענת צחור. היה יופי), שיש לכם אחיין צמחוני ושאתם קוראים, כשיש זמן, את מדור האסטרולוגיה בעיתון. בודהא בסלון הרוחניקי הוא המקבילה הבובואית לתמונה של הלובביצ'ער בפינת אוכל של חב"דניקים. גם הדלאי לאמה הפך איכשהו לאייקון סטייל שמקשט את הרזומה של כמה כוכבים זורחים יותר או פחות, ריצ'רד גיר, לדוגמה. הדלאי לאמה מן הסתם מודע לכך, אבל הוא, יש לו עם שלם שצריך לדאוג לו (גם אני הייתי מוכנה לשתות תה עם ריצ'רד גיר אם זה היה עוזר לממן בית יתומים).
הנה הוא שם – הנסיך שעזב את הבית, הנווד, המורה, זה שכיבה את התשוקות והדליק את האור – נדחק בין הנזיר שמכר את הפרארי שלו (חבל, אחרת היה לו איך לנסוע כבר מכאן) לבין "אבא עשיר אבא עני". מולו ניצב העציץ ההוא עם ענפי הבמבוק. המזגן נושף אוויר סינתטי על כולם ביחד.
מה שיפה פה, זה שגם הבודהא-שיקים וגם מלקטי הקמעות של הלובביצ'ער, הבבא סאלי, הרנטגן ודומיהם, קוראים זה לזה עובדי אלילים.
עכשיו, אם תסלחו לי, אלך להסיר את האבק מעל הגנֶש שלי, שלא יועם ברק החדק שלו.
ערס, אבל חמוד, נכון?
רב פעמית 
אלוהים, הפרטים הקטנים, איזה יופי, הפורטיס שלך מושלם. והפוסט גם.
גנש, מקור החכמה, היכול להכניע כל שד, נושא את העולם וידידיו הטובים הם העכברים, כזכור לי
חשבתי עליו השבוע כאשר ראיתי עם הילדים את סרט האנימציה המופלא למדיי 'הורטון שומע משהו' לפי ד"ר סוס
יש מכתב של אלאן גינזברג ופטר אורלובסקי מבומביי לצ'רלי צ'פלין בלונדון
שבו מככב גנש
כתבתי על זה כאן
http://www.notes.co.il/shoey/49751.asp
ובכלל, גם עובדי האלילים של העולם העתיק לא ממש עבדו את הפסל, אלא האמינו כי הפסל הוא סימבול של כח רוחני הנמצא מעל ומעבר לפסל עצמו
כך שההאשמות ההדדיות בעבודה זרה, כבר מזמן, בעיקר משעשעות אותי
דווקא ביהדות במשנת עבודה זרה פרק ג' ישנה אמירה ברורה כי אין כל איסור להימצא בקרבת פסל של אליל מסוג כלשהו, כל הבחינה היא האם האדם מתייחס אל הפסל כאל או כסוג של נוף או שכיית חמדה (חפץ נאה, קישוט) ולפיכך מסכות, ופסלים ממקומות שונים ממש אינם נתפשים אצלי כבעלי משמעות מיוחדת, מלבד הערכתם כיצירת אוּמנות או אוֹמנות
יש איזו אמרה של חז"ל שאומרת שהכועס על חברו או מתפרץ עליו בזעם כאילו עובד אל זר
זה כבר הרבה יותר נראה לי
כמשהו שאפשר להתבסס עליו
בתאילנד
לפני המון שנים
הגענו באיחור לבודהא השוכב וכבר סגרו הכל וכיבו את האור, אז התחננתי שיתנו לי לראות רק לרגע. כי לחזור לשם לא היינו חוזרים מפאת קוצר זמן. אז נתנו לי לרגע להציץ פתחו חלון קטן שיכנס האור. ובום. איזו עוצמה כמה כוח והרבה הרבה זהב. היה קצר מרגש וחשוך
ידידיה – תודה!
שועי – כרגיל, אני נדהמת מרוחב היריעה שלך (נכנסתי לקישור). מבחינתי עבודת אלילים זה בכלל לא גנאי, גם מהסיבה שציינת וגם בגלל שאני לא רואה במה פוליתאיזם נחות ממונותאיזם. עבודת האלילים האמיתית היא הצרכנות האקסטנסיבית והאמונה שג'יפ יותר גדול יעשה אותי יותר מאושר (או יפצה אותי על ז** קטן).
שלומי – המקומות שבם פסלים של הבודהא (או אחרים) הכי ריגשו אותי היו המקומות שבהם התקבצו אנשים דבקים, פחות מהפסל עצמו. היית באמריצר (איפה שהמקדש המוזהב של הסיקהים)? מבחינתי זאת היתה חוויה מרגשת במיוחד למרות שאני יודעת מעט מאוד עלהסיקהיזם.
גם על התגובה
וגם על הצחוק שעוררה
גם אני שואל עצמי בסוג של יושרה לעתים, במה כה נבדל הפוליתאיזם מן המוניתאיזם
במיוחד לאחר שרואים כי המרחק בין שיטות מחשבה מונותאיסטיות שונות ובין פוליתאיזם
לשיטותיו הוא מצומצם הרבה יותר מכפי שבדרך כלל חושבים
וכן, דת הצרכנות-בכח כבר מזמן הפכה לתופעה עולמית
וגם ססמותיה הן פוליתאיסטיות
קבל כמה במחיר אחד,
אותו מקרר בגישה כל כך שונה
אותו מקרר בגישה כל כך שונה. פשוט קולע.
מאז ילדותי המוקדמת רציתי לנסוע להודו.
אולי זה היה בגלל הספר "הודו" של קרליבך שהיה בבית. אולי זה היה בגלל ספרי האמנות ההודים שאמא שלי ליקטה, אבל מה שבטוח הוא שהתאהבתי בסדרת האלים ההודים – משיווה ועד לבודהה ואחר כך קצת יותר מאוחר התפעלתי מסדרת תנוחות הקמה סוטרה שנראו לי בלתי אפשריות אך אלוהיות ביותר.
דבר אחד אף פעםן לא הבנתי – איך כל הסמלים האלו שהם כל כך פיזיים וכל כך ארציים הפכו לרוחניים בעיני האנשים.
אבל אין ספק שאמרת את זה יפה ומדוייק וחזק ממני:
הנה הוא שם – הנסיך שעזב את הבית, הנווד, המורה, זה שכיבה את התשוקות והדליק את האור – נדחק בין הנזיר שמכר את הפרארי שלו (חבל, אחרת היה לו איך לנסוע כבר מכאן) לבין "אבא עשיר אבא עני". מולו ניצב העציץ ההוא עם ענפי הבמבוק. המזגן נושף אוויר סינתטי על כולם ביחד.
מה שיפה פה, זה שגם הבודהא-שיקים וגם מלקטי הקמעות של הלובביצ'ער, הבבא סאלי, הרנטגן ודומיהם, קוראים זה לזה עובדי אלילים.
נו, ובסוף נסעת?
הספר של קרליבך הוא אחד המקסימים שקראתי בעברית והרלוונטיות שלו להיום, למרות הוותק שלו, מדהימה.
מהשיר של פורטיס ועד לניתוח הבודהה הביתי וה"עיצובי". וזאת למרות שהודו ואני זה לא סיפור אהבה וגם לא סיפור בכלל