Skip to content

החמלה? מדיום רר, בבקשה

29 באפריל 2009

לא רק האוויר, גם האווירה מתחילה להתחמם כשפסח מתקרב. המתח נבנה, העצבים נדרכים. שרשרת חגי האביב ומועדיו, מחג המצות ועד לקרנבל הנפנופים, מספרת לנו סיפור. רגע, אולי זה מתחיל כבר בפורים. המן רצה להרוג אותנו, המצרים התעללו בנו, הנאצים טבחו בנו, הערבים ירו עלינו, אבל הנה הגיע יום העצמאות, היום שבו אנו חוגגים את זכותנו להשיב אש.

 

 

שלא רודפת צדק צדק לא רוצה שלום כי אין שלום בלי צדק – רק למה באנו הלום?
הממסד המקומי לא יכול היה, כמובן, לקבוע את התאריכים שבהם נחגוג את פורים ואת פסח, אבל תאריכיהם של יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות וסמיכותם לפסח אינם מקריים. יום השואה, לפחות בראשית ימיה של המדינה, נועד להבליט את מורדי הגטאות ואת הלוחמים בנאצים ולא רק את חורבנה של יהדות אירופה ואת הירצחם של שישה מליון יהודים. לכן, הוא נקבע על פי תאריך פרוץ מרד גטו וארשה.
המרד פרץ בערב פסח של שנת 1943. מכיוון שערב פסח אינו מתאים לציון יום זיכרון, הוחלט לציין את יום השואה שישה ימים לאחר תום החג. כך, התאריך מתיישב בתוך ספירת העומר וגם מקרב אותנו אל היעד – יום העצמאות, שיאו של המחזה, היום שמזכיר שהפכנו מקורבנות למעלי עולות, מיהודים גלותיים חיוורים לחיילים מסוקסים; לעם לא-פראייר.
התאריך לציון יום השואה, כ"ז בניסן, אינו מובן מאליו. את יום הזיכרון לשואה היה אפשר לציין על פי תאריכי אימה אחרים כמו ועידת נירנברג, יום שחרור המחנות על ידי בעלות הברית, תחילת הפוגרומים של 1933, ועידת ואנזה שבה הוצג "הפתרון הסופי", ועוד.
גם את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אפשר היה לקבוע בימים רבים אחרים על פני לוח השנה, כי הרי מלחמות אף פעם לא היו חסרות כאן. גם יום העצמאות יכול היה להיחגג, למשל, על פי תאריך ההתכנסות של הקונגרס הציוני הראשון (29.8), או היום שבו החליט האו"ם על סיום המנדט, כ"ט בנובמבר. לא במקרה הוא מוקם קצת אחרי פסח ובשכנות לימי הזיכרון. התאריכים האלה שולבו ברצף שמתחיל מסבלות היהודים בפרס ובמצרים ומסתיים בתרועות הניצחון של יום העצמאות כדי לחזק את אתוס היהודי החדש, הלוחם.
 
אבל מי חושב על זה בכלל, כשהבטן עדיין מתמודדת עם נזקי המצות והארוחות של פסח, ובעוד השישליקים של יום העצמאות כבר מבליחים באופק. אפילו סרטי יום השואה לא הצליחו להביס את התיאבון הלאומי. נחוץ לנו בשר! כשהבטן מלאה וקטורת הגריל ממלאת את האוויר, המוח עובד על אוטומט והמודעות מתחבאת אי שם בין הטחול לכבד, רחוק רחוק מהלב. האם יש סיכוי לטיפה של חמלה בחג הזה, שבו הזיקוקים מסמאים את העין?
 
אז הנה שיחקנו עם התאריכים, בנינו לעצמנו סיפור: בעבר, כשגלינו מארץ הקודש, הגויים רדפו אותנו וחבטו בנו מכל הכיוונים. אבל עכשיו, ישתבח שמו, יש לנו מדינה, יש לנו צבא, יש לנו אדמה משלנו, ומכיוון שהיא שלנו, שמורה לנו הזכות לזהם אותה כאוות נפשנו ולשפוך עליה דם. מכיוון שאין זה מקובל (עדיין) לרדוף ברחובות אחרי ערבים, סמולנים ועולים שמתעקשים לדבר רוסית גם על אדמת ארץ הקודש, ומאחר שיש קושי לוגיסטי מסוים בניסיון לגייס את כל האזרחים מחדש לצבא ליום אחד רק לכבוד חגיגות העצמאות, אנו מפגינים את יכולות השחיטה ורוח הקרב שלנו בכל פארק נישא ותחת כל עץ רענן (האם הוא יישאר רענן אחרי חג הקורבן היהודי? לא בטוח). בחג הלאומי, שבו העם מתמסטל מניחוחן של מלחמות, מה יותר טבעי מלהגיר דם?
 
וכבר היינו בתנור, עכשיו על המחבת.
את חגי ישראל אנו נוהגים לציין בדרך כלל בארוחות משפחתיות, מנהג יפה שבזכותו קרובים וחברים מתכנסים לפחות כמה פעמים בשנה וסועדים יחד, מדברים, נפגשים. ביום העצמאות קצת קשה לתפעל אינטראקציה שכזאת. כי בחג הסטייקים אין יושבין ואין מסובין, אין ברכות ואין נרות, יש גרילים, יש משואות, וחלוקת התפקידים היא אחרת. בכל משפחה יש את הדוד ההוא, העוסק בקודש, זה שיודע לנפנף. הוא מתואר נפלא בספרים שכתב מאיר שליו ואייר יוסי אבולעפיה: בדרך כלל קוראים לו הדוד יעקב (ראו "איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבאב הרומני", העמוד האחרון).
 
אדם קדמון מודרני, זיעה ניגרת ממצחו, חריץ ישבנו מגיח מעל חגורת מכנסיו, חושף גראנד קניון קטן, נטול אינדיאנים, אך מעוטר בפלומה. הומר סימפסון מקומי, מלבה גחלים מתחת לכל חיית משק שבויתה אי פעם על ידי האדם: מפרה ועד כבש, מתרנגולת ועד דג, מפרגית ועד אווז. אל המזבח של הדוד יעקב מועלות בזו אחר זה מנחות מדממות. בית מקדש כבר אין, הכהנים איבדו ממעמדם, מזל שיש דודים וגרילים, יש למי להעלות שיות לעולה.

 

 
מה לך כל כך נמרץ שלוח להתגרד על הסכין?
המסורת של העלאת קורבנות כאות תודה קיימת בתרבויות רבות והיא עתיקת שנים. בחברות של חקלאים ובעיקר רועים, הייתה להעלאת הקרבן משמעות סמלית. החיה השתייכה לעדר המשפחתי, הייתה חלק ממשק הבית. היא סיפקה צמר, חלב, כוח עבודה, הייתה חלק מסממני המעמד החברתי, ובמועדים חשובים נשחטה ונאכלה כחלק מריטואל דתי.
עבור בני המשפחה למעמד הייתה משמעות של נתינה, אם כי גם אז מי ששילם את המחיר הכבד הייתה השיה השחוטה. היום הקלות הבלתי נסבלת של העוף הקפוא או של האומצה שנפרסה כבר אצל הקצב, מנתקת אותנו ממה שחתיכת האנטרקוט הייתה כמה ימים לפני שהונחה על הגריל – ומהמשמעויות הסביבתיות שלה. כמה מעט חמלה נשארת בנו אחרי שאנו מסיימים להתחשבן עם צוררינו על מי הרג למי יותר. איזה מזל שלפרות אין את האמצעים לנקום בנו על יום השואה שאנו מארגנים להן בכל יום עצמאות שלנו (ואולי יש להן? נפיחותיהן תורמות להצטברות גזי החממה, חשבו על זה בקיץ).
לצד המסורות של העלאת קרבנות, התקיימו ומתקיימות גם מסורות של הימנעות מבשר כחלק משמירה על טהרה ובריאות. לא חייבים להרחיק להודו, שבה המקצוע הנחות ביותר הוא קצבות וכוהני הדת הם צמחונים, אלא לפנות, למשל אל הרב קוק, שבחזון הצמחונות והשלום שלו הסביר, בין היתר, שמטרת האיסור על אכילת בשר וחלב ביחד נועדה להשריש בלב האדם את ההבנה שאין לקחת את חייו של בעל החיים (הבשר) וגם לא את רכושו (החלב). גם הרמב"ם, בספרו "הלכות דעות", המליץ שלא להגזים בצריכת בשר: "כי אנשים לא יַרבו באכילתו, וכי יגבילו את עצמם מבחינת גיוון סוגי הבשר; ובעיקר – כי יימַנעו ממנו בעת מחלה". באופן כללי, אפשר לראות את ההלכות ביהדות הקשורות לאכילת בשר כהגבלות בצריכתו ולאו דווקא כ"מדריך שחיטה למשתמש".

 

 
אני לא מנסה להטיף כאן לצמחונות, למרות שאני בהחלט ממליצה עליה. אכילת בשר היא חלק מהתרבות ותרבות לא משנים בבת אחת, את זה אפילו מנשנשי עשב כמוני יודעים. אני מעלה הצעה לטיפה של מודעות. אני לא מדברת רק על חמלה כלפי חיות המאכל, אלא גם כלפי עצמנו, כלפי לחץ הדם הלאומי, הקרדיולוגים, פועלי הניקיון ואיכות הסביבה של פיסת המדינה שאנו מציינים את יום הולדתה ה-61. אנחנו מצטיינים במריבות עם שכנינו על חלקות אדמה ממזרח, מדרום ומצפון, אבל מאפשרים לכרישי הנדל"ן בני עמנו לנגוס במעט אדמת הקונצנזוס שיש לנו כאן, ועומדים על זכותנו החוקית לטנף את האדמה ביום הכי לאומי בשנה, להשאיר אחרינו עשן, גחלים, בקבוקי משקאות, שקיות ניילון ועצמות. פוגרום.

 

(וכתמיד, תודה לחבר מאיר א.)

 

פורסם ב-NRG
 

מודעות פרסומת
7 תגובות
  1. לגבי התאריכים, מובן שאת צודקת, ואגב, רק השבוע למדחי דבר שלא ידעתי- ההלכה היהודית אוסרת על מנהגי אבלות בחודש ניסן (שנתפס כחודש הגאולה) ולכן, כשקבעו את יום השואה, אנשי הרבנות ביקשו שלא לקבוע אותו דוקא בתאריך הזה, כי כל אדם דתי מנוע מלהתאבל, ולכן הרבנות גם קבעה את יום הקדיש הכללי בעשרה בטבת כזוג של יום זכרון נוסף לשואה (גם את זה לא בדיוק ידעתי…). כיוון שמדינתנו התאפיינה מאז ומתמיד בסובלנות והקשבה- האתוס ניצח ולמען תחושת החיבור בין עומדים עלינו לכלותינו ובין השואה לתקומה, קבעו את יום השואה כשקבעו…

    אני לא צמחונית, למרות שכן אוכלת פחות בשר לאחרונה, מסיבות שונות, אבל אני מסכימה מאוד עם האבחנה שלך שמתקשרת עוד יותר ליום הזכרון- אנחנו חברה פגאנית שמאמינה בהקרבת קורבנות. ביום העצמאות אלה קורבנות חיות, יום הזכרון מציין את הקרבת קורבנות האדם…

  2. דודי permalink

    אכן יום הזיכרון ויום השואה יכלו גם להיקבע לתאריך אחר, אבל יום העצמאות נקבע לתאריך המתבקש ביותר – יום הכרזת המדינה – וכל בחירה אחרת הייתה משונה מאד. הסמיכות לפסח היא תוצר של מקריות היסטורית ולא של איזו מזימה אפלה.

    (והערה קטנה בעניין שונה לגמרי – אני לא חושב שנפיחות של פרות זה רע לשכבת האוזון. אולי אני טועה. הן פולטות גזי חממה, זה כן).

  3. גם על הפוסט הצמחוני
    ולא פחות, על מדרש יונתי של מאיר אריאל המנצנץ על ראשי ההרים
    של אחת מכותרות הפוסט

  4. כרגע הבחנתי בכותרת המשנה העליונה
    מה שאומר פעמים מדרש יונתי כי טוב
    והלוואי שיותר אנשים יירדו מן הסכין
    (-:

  5. ,מסכימה עם התאור והתוכן
    יש גם סרט של אייל סיוון בשם "יזכור" שמדבר בדיוק על התקופה הזו מפסח ועד יום העצמאות ודי דומה במהותו לדברים שכתבת פה

  6. אהרון תמוז permalink

    טוב שכבר לא עושים "על האש" בבית המקדש שחרב

  7. טלי, חידשת לי לגבי חודש הגאולה. זה רק מחזק את הטענה שלי לגבי רצף המועדים.

    דודי, גם אם נצא מנקודת הנחה שלא ניתן לציין את יום העצמאות בתאריך אחר, עדיין יש בינו לבין פסח שני ימי זיכרון שהתאריכים שנקבעו עבורם אינם מקריים. מה שכתבת בקשר לפרות נכון (הן פולטות מתאן שהוא גז חממה) ואני אתקן.

    שועי, אמן.

    תמר, אני לא מכירה את הסרט, אז תודה. אני אנסה לשים עליו עין.

    אהרון, אם אנשים היו שוחטים את הכבשים של עצמם, אולי הקרנבל הזה היה מקבל ממדים יותר צנועים. אבל באמת אי אפשר לדעת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: