Skip to content

על אמריקה באמריקה וגם כאן

28 באוקטובר 2009

נכתב ללא סדר כרונולוגי בניו יורק, אינדיאנה, שדה התעופה רוצ'סטר וישראל

אני רוכבת על אופניים בשדרות ספרינג מיל. רסס של גשם ניתז מהשמים האפורים, אבל המכוניות שעוברות לידי לא משפריצות. הן גם לא צופרות, כי אני באינדיאנפוליס והאנשים כאן מנומסים. הם גם די שמנים, כמו שלמדתי בסיבוב שעשיתי מוקדם יותר היום במתחמי הקניות הפרבריים הכה אמריקאיים.
זה שונה מאוד מניו יורק הצפופה, המהירה, הצבעונית, השיקית. בחנות הביג בוקס הכל גדול. אנחנו מעמיסים על העגלה שקית טוריות (אורגניות!) גדולה כמו תרמיל הגב שלי. המקום הזה נראה כמו מתקן שמטרתו לגרום לאנשים להשמין. המון אוכל, מהמון סוגים, בדרך כלל כזה שצריך רק לחמם. לחמם, לשפוך על צלחת ולאכול מול מסך טלוויזיה ענק, שגם אותו אפשר לקנות שם.
 
האסלות באמריקה זה משהו אחר. הן דומות לאגמים קטנים ששואבים את מה שהוטל אליהם במערבולת מסחררת, לפני שהכל נעלם בחור קטן למטה ועושה מקום למים צלולים חדשים. אחרי שפעם אחת בדירה הרעועה של אנדרו בברוקלין המים לא ירדו, התרגלתי לצפות בדריכות במחול ההדחה המרשים הזה.

 

 

 

קיר ברחוב קיפ, ברוקלין

 
ברחוב קיפ, איפה שאנדרו גר עכשיו, מדברים ברחוב ספרדית יותר מאשר אנגלית וכל היום מתנגנת מוסיקה לטינית שנשמעת כמו שיר אחד ארוך מאוד. אנשים פונים אלי בספרדית ואני מגמגמת כי שכחתי שאני כבר לא זוכרת איך מדברים בשפה הזאת.
 
אני אוהבת את הסאבויי. היא כמו מנהרת זמן, שהיא גם מועדון חברים. כרטיס המטרו הוא כרטיס החבר. אני נבלעת בפתח אחד של המנהרה ונפלטת החוצה אל עולם אחר. מהרחובות הלטיניים המוזנחים של ברוקלין, אל גורדי השחקים והנצנצים של השדרה החמישית או אל הסנטרל פארק, הו הסנטרל פארק! מהסנטרל פארק אל הרחובות המגניבים של הווילג', ומשם בחזרה "הביתה", אל הדירה הישנה עם רצפת העץ החורקת והשירותים פלוס אמבטיה שתקועים ממש במרכז העניינים, ללא bumper zone, כפי שהיטיב להגדיר זאת ג'ורג' קוסטנזה.
 
הסנאים באינדיאנה יותר ג'ינג'ים וגם הזנב שלהם יותר ארוך מאלה של ניו יורק.
 
אני ממשיכה לרכוב. כל הבתים כאן נראים לי אותו הדבר. כל הבתים והרחובות נראים לי כמו תפאורה לכל כך הרבה סרטים וספרים אמריקאים שראיתי או קראתי. אמריקה של הפרברים. כדי לזכור איפה אצטרך לפנות בדרך חזרה, אני מסמנת בזיכרון בית שבחצר שלו הוצבו בובות מתנפחות גדולות (נו, כמובן), אחת מהן של הומר סימפסון. דלועים מקשטות את הכניסות לרוב הבתים. אני עוזבת את רחוב ספרינג מיל ונכנסת לאחת השכונות. הרבה דשא, הרבה עצים, הרבה מרחב בין בית לבית. בצמוד יש מגרש גולף. נעים לנסוע באופניים על הדשא.
אבל הגשם מתחזק, אז אני עוזבת את השכונה ומגרש הגולף ומדוושת בחזרה הכי מהר שאפשר. הומר סימפסון מילא כראוי את תפקידו.

 

 

הומר, הפעם בצ'יינה טאון

 
לפני שלושה ימים בסנטרל פארק השמש זרחה וכאילו לפי הזמנה התקיים שם פסטיבל אקולוגי. מיד הרגשתי כמו בבית, אבל מבחינתי את ההצגה תמיד יגנבו בקלות האנשים עם הגיטרות על הדשא. בגרסת ניו יורק לחוף המתופפים שרים – איך לא? – סיימון וגרפינקל, ביטלס (לא רחוק מכאן ירו בג'ון לנון) ודילן. מסביב לחבורה מתאסף קהל מבסוט וילדות קטנות מתחילות לרקוד. לשלושת הבחורים עם הגיטרות יש עיניים כחולות מחייכות ומעליהם גבר שנראה אינדיאני שר. יש לו עוצמות מרשימות ולפעמים הוא משנה את המילים בכוונה. הוא סיפר שכרצה להרגיש חופש נסע לחמש שנים להודו. קשה לבחור – דוכנים אקולוגיים, נגינה ספונטנית על הדשא, רחבת הסקייטרים, להקות רחוב שמקבצות תרומות? אני מאוהבת בפארק. בגיחה הקודמת שלי לכאן ניסיתי למצוא את המקום שבו גיבור ארמון הירח של פול אוסטר ישו בין הסלעים, אבל אז התחיל לרדת גשם.
 
עכשיו אני בשדה התעופה של רוצ'סטר, ניו יורק. אין לי מושג מה זה המקום הזה, אבל יש לי שעתיים להעביר בו לפני שאחזור לתפוח הגדול מהמיד ווסט. מבעד לחלון אני רואה את השמים מתבהרים מעל עצים שבדיוק עכשיו מתחילים להחליף צבעים ולהפגין את החזיון המרשים ביותר של סתיו צפון אמריקאי. אתמול, בשמורת איגל קריק באינדיאנפוליס, המראה היה יפה במיוחד כשהעצים השתקפו במי האגם. הירוק שם ירוק מאוד, אבל עכשיו הוא הופך לצהוב, כתום, אדום, חום ואפילו סגול.

 

 

"אחו הכבשים" בסנטרל פארק

 
אחרי שאנחת תהיה לי בערך יממה אחת להעביר בניו יורק לפני הטיסה לארץ. אני מתלבטת איפה אבלה אותה. בוויליג'? בפארק? במקום שבו עדיין לא הייתי? איכשהו אני מדמיינת את עצמי יושבת שוב על אחד הספסלים ביוניון סקוור, שכם אל שכם עם הניו יורקרים שיצאו להפסקת הצהריים שלהם. לכולם יש כוס נייר גדולה עם קפה ועוד משהו לאכול ארוז במיכל פלסטיק שקוף אם הוא סלט או בקופסת פלסטיק לבנה אם הוא משהו אחר. מסביב הסנאים, דוכני הרחוב, שוק האיכרים האורגני המגרה, חבורת הג'אנקים שאוהבים להתאסף שם, מצדו הימני האחורי של פסלו של ג'ורג' וושינגטון, שצופה אל על הכיכר. אני בטוחה שאם הוא מרגיש משהו, הוא בטח מבסוט מהחלק הזה של ניו יורק.
איך לעזאזל הקפה הגיע אל קצה הצמה שלי? כנראה שגם שתייה מכוס נייר היא אומנות אמריקאית שטרם רכשתי.
 
אז איפה הייתי? בכיכר. משם למעשה יצאתי למסעותי אל הסוהו, צ'יינה טאון, מרקוס פלייס, ליטל איטלי וכל האזור של NYU. עכשיו, בשדה התעופה השומם הזה, עם המוסיקה הכל-אמריקאית שבוקעת מהרמקולים, קל לי לשכוח איך הרגתי לעצמי את הרגליים בכל השוטטויות האלה, עד כדי מצב של דידוי מוחלט בדרך הקצרה מהסאבוויי הביתה בסוף היום.
 
NYU. אני מצטרפת כאורחת לשיעור על גזענות ומגדר. אני הישראלית היחידה, אבל ממש לא היהודיה היחידה בקבוצה הזאת שלומדת לתואר שני. המרצה מציגה את עצמה בשם הפרטי, לורה. היא אישה שחורה וגדולה, פצצת אנרגיה שנונה, שבקלות הייתה יכולה להחזיק תוכנית אירוח משלה. היא דו מינית, נשאית איידס. לורה מספרת שהחליקה שיער והדביקה ריסים כי היא רוצה שיסתכלו עליה. כשהייתי בהארלם לא הורדתי את העיניים מראשי הנשים השחורות. אף אחת לא נותנת לתלתלים לנשום אוויר. רובן מחליקות, אבל אלה שלא דופקות מקלעות דרדס מדהימות, שנראות לי כמו עבודת מתמטיקה גאונית. התסרוקות של הילדות הן המקום שמנקז אליו את מיטב היצירתיות. הצמות הקטנות קלועות בדגמים מסובכים ומשולבים בהן חרוזים וסרטים. אני רוצה גם ומתחילה לברר, אבל השיער שלי ארוך וזה יכול לקחת גם שלוש שעות. אני מוותרת.
 
בחנות ראסטה אחת המוכר מספר על הקשר שבין דת הראסטפרה ליהדות. הוא יודע המון, מדבר בשקט ולי קצת קשה לעקוב.
 
זה אולי מצחיק, אבל דווקא המקום שהכי חששתי ממנו, שחשבתי שיהיה מלוכלך, אפל ומפחיד, הוא אחד המקומות שאני מתגעגעת אליהם כבר עכשיו – הסאבוויי. ברור שלקחתי כמה רכבות לא נכונות, אבל זה חלק מלהיות שחר שילוח.
 
באינדיאנפוליס אין תחבורה ציבורית. אנשים נוסעים ממקום למקום במכוניות שלהם, שהן תמיד חדשות ונקיות ובדרך כלל גדולות. מה הם עושים עם כל המכוניות הישנות?
 
אני לא מאמינה – הם משמיעים עכשיו את You are the sun, you are the rain של ליונל ריצ'י!
 
בשיקגו דווקא יש תחבורה ציבורית, חלקה עובר במסילות ברזל מרשימות מעל הראש. אבל לא השתמשתי בה. כדרכי, הלכתי והלכתי והלכתי. מה-Union Station אל בניין סירס, שעכשיו נקרא וויליס טאואר, ומשם בהרבה מאוד זגזוגים ופיתולים עד לאגם מישיגן, חלק מהדרך לאורך הנהר שנשפך אליו.
שיקגו יפהפיה – לא רק בגלל האגם העצום והנהרות, אלא גם בגלל שפע הארכיטקטורה יוצאת הדופן שגודשת אותה. האמת שזה ממש על גבול המרוב עצים לא רואים את היער. אחר הצהריים על האגם ארבע שמשות סנוורו אותי ולקח לי זמן לאתר את זו האמיתית, שהשתקפה גם מהמים וגם משמשותיהם של שניים-שלושה גורדי שחקים שהיתמרו מולי. זה לא הפריע לאווזים (אווזים קנדיים, כך נאמר לי) לעכז את דרכם בין האגם לרחוב מונרו.

 

 

בניין סירס בשיקגו, פעם הבניין הגבוה ביותר בעולם

 
בפארק המילניום ליד האגם אני הולכת לעשות פיפי בשירותים מתחת לביתן הקונצרטים המופרע של פרנק גרי. בהמשך ביתן דמוי קונכייה של זהא חדיד. אני מעדיפה את חדיד, אבל לא מספיקה לצלם. קניתי בשיקגו תחתונים עם משבצות. משבצות זה הדבר הכי לוהט באופנת החורף, גם בישראל.
 
בדרך לשדה התעופה של אינדיאנפוליס ראינו שועל ועוד חיה אחת שלא הצלחנו לזהות. מישל מונה את החיות שאפשר לפגוש בין רחובות העיר הלא אורבנית הזאת: צבאים, דביבונים, אופוסומים, סנאים, ארנבות, עוד איזה מכרסם שממילא אין לו שם בעברית, ומסתבר שגם שועלים. אני לא זוכרת מה היא אמרה בנוגע לקיוטי, אבל גדי אמר שיש מהם בשמורה. זה לא כולל את הציפורים, כמובן. חלק מהחיות האלה ראיתי בעצמי, כשהגשם הואיל לחדול פה ושם.
 
אני מאוד גאה בעצמי שהצלחתי לעבור את המסע מניו יורק אל המיד ווסט ובחזרה בלי לשתות ולו כוס קפה אחת של סטארבאקס, ובעצם גם בלי להיכנס לאף אחת מהרשתות שמקיפות את רחובות אמריקה בחגורת שומן רוטטת. היי, זה לא מובן מאליו. בשיקגו בכל קטע רחוב יש לפחות סניף אחד של דאנקן דונאטס, סבן אילבן, סטארבאקס, מק'דונלדס או סאבוויי. לא היה פשוט בכלל למצוא מקום לקנות בו ארוחת צהריים שגם אינה מהרשתות האלה ושגם אפשר לקחת אל איזושהי פיסת דשא ולאכול בחוץ. בסוף מצאתי מזללה סינית משפחתית, עם המבטא והכל. הזמנתי נודלס עם ירקות וטופו. למרות שהקופסה הייתה בגודל מדיום בלבד, המשקל שלה, הלא מדיום בכלל, כמעט שבר לי את האמה מרוב כובד. רוטב הסויה טפטף לרוחב שדרת שיקגו ולאורך הנהר.
 
במכבסה תלויות מהתקרה רוחות רפאים לכבוד הלואין. המאווררים מטלטלים אותן לצדדים. יש גם מגזרת נייר אחת של חנוכיה על הקיר של המייבשים. מאריה סנצ'ז מוכרת לי אבקת כביסה. לא שאלתי לשמה, אבל יש סיכוי טוב שככה קוראים לה. אם לא הייתי פותחת את הפה עם המבטא הישראלי שלי שמתחיל משפטים בספרדית ומסיים אותם באנגלית, גם היא בטח הייתה חושבת שקוראים לי מאריה משהו או אולי דולורס.

 

ביתן הקונצרטים של פרנק גרי במילניום פארק, שיקגו

ליד הפארק שלחוף האגם נמצא המילניום פארק, עם הפסלים הגדולים והמרשימים. האטרקציה הגדולה היא ה-Cloud Gate של אניש קאפור, שנראה כמו שעועית ענק כסופה. כולם מתלהבים ומצלמים, וגם אני מצלמת את הבבואה שלי שמשתקפת על פניו המבריקים של הפסל. קווצות שיער פרועות (כרגיל) וגורדי שחקים לאורך כל קו הרקיע.
 
עשיתי הפסקה כדי לקנות מים ולעשות סיבוב בטרמינל, שמריח כולו מגבינה מותכת. אמריקה (זה לא כולל את ניו יורק) שמנה, אבל כנראה שהאמריקאים לא שמעו על זה. האנשים שהשמינו לממדים שמסכנים לא רק את בריאותם, אלא את חייהם ממש, נראים בכל דוכני הג'אנק. כשמסתובבים במקומות כמו Keystone, אחד ממרכזי הקניות הרבים של אינדיאנפוליס, האוכל היחיד שאפשר להשיג מכיל פחות שניים מהמרכיבים הבאים: בשר, לחם לבן, גבינה מותכת, ביצה מטוגנת וסוכר. במקרה הטוב מישהו יטביע קצת תרד במוצרלה. בערוץ האוכל שפים שמנמנים מלמדים את הציבור השמנמן איך להכין מאכלים שיובילו אותו בבטחה לממדים הלוויתניים הכה נפוצים כאן. השף בתוכנית Big Bite, למשל, מכין קינוח: דפי בצק פילו ממולאים בגבינת מסקרפונה ושמנת עם פטל, מטוגנים ומוגשים מתחת להר סמיך של קצפת. המתכונים בספרי הבישול וגם בטלוויזיה, למרות שהם אמורים לעודד בישול ביתי, כמעט תמיד כוללים רכיבי מזון מתועש כמו קטניות מקופסת שימורים או ציר ירקות מקרטון. על שלטי החוצות בין אינדיאנפוליס לשיקגו מרצדים צ'יזבורגרים כפולים בדולר אחד.
 
גדי מסביר את מעגל הכשפים של ההשמנה: הג'אנק פוד זול ומפתה בעיקר עבור האוכלוסייה הענייה. התזונה הזאת עושה אותם חולים ולכן גם עניים יותר, כך שאין להם כסף לאוכל בריא ואז הם ממשיכים לצרוך את הזבל המשמין, וחוזר חלילה. במוסך, כשהדלת האוטומטית נסגרת מאחורינו, מישל מוסיפה: כל עוד מנה של המבורגר זולה יותר מתפוח, המצב הזה יימשך. כולם מרוויחים: תעשיית המזון המהיר ושירותי הרפואה. בעצם, כמעט כולם.

 

 

שער העננים של אניש קפור במילניום פארק

 
בחזרה לניו יורק. הייתי ב-MOMA, הייתי במטרופוליטן. מהגג שלו ראיתי את הפארק בפעם הראשונה. בפעם השנייה הגעתי אליו כי רק שם אפשר ללכת בלי נעליים. אל הגוגנהיים ומוזיאון הטבע לא הספקתי להגיע. בצ'יינה טאון, לעומת זאת, הייתי פעמיים. אכלתי שם הדים סאם הטובים ביותר שאי פעם באו אל קרבי.
קפה מכוס נייר ועוגייה בגודל של הראש שלי על מדרגות של כנסייה בשדרה החמישית.
סלט עשה זאת בעצמך, שתמיד האנשים שמערבבים לך אותו הם מכסיקנים, על ספסל מול האגם בפארק, בדלי בשירות מדיסון, על ספסל ביוניון סקוור – הפעם עם רוטב חזרת קצת חריף מדי.
הר של פתאי עם הסניף המהגר של משפחתי במסעדה תאילנדית באינדיאנפוליס.
אחד מספלי התה הטובים ביותר ששתיתי אי פעם בבית קפה קצת מגניב מדי שמגיש רק נוזלים, בוויליאמסבורג, ברוקלין.
אספרסו עם חלב סויה ושטרויזל פטל ב-Corner Bakery. על מה בדיוק חשבתי?
לא רחוק משם הבוריטו. זאת הפעם הראשונה בחיי שאני אוכלת את החמורון הזה. זה לא רע והולך מצוין עם משחק הכדורגל מהטלוויזיה בפינה. מכסיקו נגד מישהו. מוזר לאכול אורז שעטוף במשהו שדומה לפיתה, אבל זה טעים.
מאפין לימון ופרג בשדרת בדפורד, המתחם המגניב החדש של הרובע. זה הדבר האחרון שאכלתי באמריקה.
 
אני לא מתגעגעת לארץ, אבל דואגת לחתולים. בעצם רק לסקינר. זיגמונד מסתדר מצוין גם בלעדי.
 
במרכז לינקולן פסטיבל סרטים בינלאומי. אני הולכת לשם עם חבר של חברה מהארץ. אנחנו נכנסים למקבץ סרטים ניסיוניים אילמים. הוא יוצא באמצע, זה ביזארי מדי. האמת? צודק. בראוני בגודל של מגרש כדורגל לא משאיר לך כוח לצפות בסרט שמה שרואים בו זה בעיקר את פינת המשקוף בסלון דירתו של הבמאי. סרט אחר מציג מפל, אבל במטושטש. למדתי ארבע שנים בקאמרה אובסקורה (טעות, טעות), אני רגילה לדימויים מעורפלים. אני שורדת עד הסוף. לא בגלל האמנות, בגלל העקשנות.

 

 

המטרופוליטן

 
אני משתדלת לא להיכנס לחנויות ספרים, כי אני יכולה להיות חזירה גדולה כשזה מגיע לרכישת ספרים. אז במקום זה רחרחתי חנות קומיקס ברחוב ברואדוויי, ליד הקולנוע. החנות מדהימה והקומיקס הוא עולם ומלואו. רואים ישר שאני לא בעניינים. אני קונה לאחי טישירט עם ציור של וולטר מביג ליבובסקי, אחת הדמויות הקולנועיות שהכי מצחיקות אותי. חזרתי לארץ עם שלושה ספרים חדשים, כדי שאם פעם שלומי יצלם אותי, אני אוכל להשוויץ שקניתי אותם במנהטן.
 
בדרך הביתה כבר יחסית מאוחר וקר. אני תוהה עם הדומיניקנים ליד מכולת למטה כבר מזהים אותי. אני אומרת שלום, אבל רק לאנשים בתוך חדר המדרגות. ניו יורק, בכל זאת.
 

 

טבעת מ"שנהב צמחוני" מפסטיבל אקולוגי בפארק (לבקשתה של אסתי)

 

מודעות פרסומת
4 תגובות
  1. חתולים: יש לך אחד אנליטיקאי שמסתדר בעצמו? ודווקא הביהויוריסט אינו מסוגל להסתדר?
    סנאים: של אינדיאנה נשמעים הרבה יותר עדיפים
    דובי פנדה: יש אנשים שחנויות ספרים עבורם הם כמו חיזרן (במבוק) לדובי פנדה
    וולטר: שוימר שבעס, דווקא אותי זה פחות הצחיק. לא בגלל שגם אני שומר שבת, אלא בגלל שכבר הכרתי כמה אמריקאים, די וולטריים ובמציאות זה, מה לעשות, הרבה פחות מצחיק
    רסטאפארי: כבוד להיילה סלסי השלישי מלך ציון
    היה לי פעם ידיד רסטאפארי אשר מנה אותי עם קהל הצדיקים.נהדר שקימת קבוצה דתית-רוחנית של צמחונים.

  2. קצת לכלוך ואורגניקה בהשראת הפוסט הזה

    http://www.eilam.org/?p=475

  3. מבולבל permalink

    רשימה מגניבה אגב רוב השחורות לא מחליקות – הן
    לובשות פאות
    יותר קל להתעסק עם זה

  4. זה מידע בדוק?
    כי דווקא חפרתי קצת בנושא
    http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/950/130.html

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: