פנסיון מלא ושתהיו לי בריאים

זה היה מפתיע. הודיעו לי שאני יכולה להגיע לשם כבר באותו ערב. אז הלכתי הביתה, ארזתי מברשת שיניים, תחתונים, בגדים נוחים וספר, דאגתי שמישהו יאכיל את החתולים, ונסעתי לשם כשהשמש עסקה באופרת השקיעה שלה.

 

אחרי צ'ק אין לא קצר, שכלל לא מעט שאלות, אחת מחברות הצוות הראתה לי את החדר שלי. המיטה המוצעת עמדה ליד חלון גדול שהשקיף על כיכר קטנה נטועה עצי הדר עמוסים בפרי בשל. את ארוחת הערב של אותו היום פספסתי, אבל למחרת כבר יכולתי לבחור אם את ארוחת הבוקר, שהוגשה בכלים תכולים, אני רוצה לסעוד בחדר האוכל או שיביאו לי אותה עד למיטה. אחרי הארוחה כל הצוות הגיע לשאול אותי באופן אישי איך אני מרגישה ולספר לי מה התוכניות להמשך היום. ככה היה כל בוקר עד שחזרתי הביתה. לא הייתי צריכה לעבוד, לשטוף כלים, לקפל כביסה או לעשות סידורים. יכולתי להעביר את כל היום בנמנום, קריאת ספרים, הקשבה למוזיקה, תצפית על הכיכר הקטנה עם הפירות הכתומים או מקסימום לקפוץ לבית הקפה לשתות משהו.
זה היה השבוע שעבר, שאת מרביתו ביליתי בבית חולים.

(צילום: נעמן סער סתוי)

 
אל בית החולים את מגיעה כאחת האדם. ג'ינס, מגפיים, צעיף שמתאים – פחות או יותר – לצבע של החולצה. השיער מסורק, עד כמה ששיער כמו שלי מוכן להיות מסורק, המסקרה במקומה מונחת. אחרי שאחות כבדת אברים, שלא מפסיקה לדבר בטלפון על השיפוצים בבית שלה תוך כדי שהיא מודדת לך חום ולחץ דם, מחברת לך ליד את ברז הכוננות לאינפוזיה, אין לך ברירה אלא להבין שאת תחת שליטתה של המערכת. ביום השני, אחרי שהרופא מודיע לך ש"תהיי איתנו עוד לילה" את נכנעת ועוברת לטרנינג הסגול הדהוי שהבאת מהבית. ביום השלישי, אחרי ששתי רופאות (אחת עם נמשים, השנייה עם משקפיים) מודיעות לך מתי תהיה ההרדמה, את כבר לא יכולה לעצור את זה, מבקשת מהאחות פיג'מה של בית חולים ולובשת אותה כמעט בשמחה, אפילו שלבן זה לא הצבע שלך ואפילו שאין שום קשר בין מידות הפיג'מה לאורכו הקצר של הגוף שלך. ההתפשטות נמשכת – את מדווחת בפרטי פרטים לצוות (שני רופאים בכירים, שניים זוטרים, שתי מתלמדות ואחות) על הכאבים שלך, היציאות שלך ומשטר ההשתנות שלך. השכנות לחדר שומעות ולך לא אכפת. גם את שומעת מה הן עשו או לא עשו בשירותים ביממה שחלפה. אחת מהן תספר לך בהמשך היום איך השפיע עליה שמן הקיק שקיבלה מהאחות. במסדרון את לומדת מחדש כמה משמעות יכולה להיות למילה נעלי-בית – הן יכולות להיות גושים פרוותיים עם פרצוף של ארנבת או חתול, משהו מבריק עם פונפונים, מעין לאפות פחוסות ממולאות בכף רגל או, כמובן, קרוקס בכל צבע שאפשר להעלות על הדעת.

(צילום: אדם היליקר)

 
בית חולים זה לא דבר אקולוגי. הוא מייצא אשפה רגילה, אשפה אורגנית, ביולוגית, רדיואקטיבית, כימית. האורות דולקים 24 שעות ביממה וגם הקיטור. הסטריליות נשמרת בעזרתם של מוצרים חד פעמיים, ואפילו הכריות עשויות מניילון. מישהו שתל באחת הגינות, בין שני דקלי וושינגטוניה, ערוגות של בקבוקי פלסטיק צבועים בצבעים זרחניים. בית חולים הוא גם לא דבר בריא. כשקר, תמצאו בחצר את אומת היוצאים לסיגריה – מבקרים, צוות רפואי, חולים בפיג'מות, אנשים עם אינפוזיה. מהחלון שלי אני רואה איש רזה ומפוג'ם על כיסא גלגלים. יד שמאל מעשנת, יד ימין נחה. הוא מניח לכיסא להידרדר בירידה בין הכניסה למרכז הקניות לבין הכניסה למיון. איזה פחד.
השלט הבולט ביותר במתחם מוביל אותך למקדונלד'ס (כשר). זה טוב – עבודתם של הקרדיולוגים, הדיאטניות והאנדוקרינולוגים מובטחת. ליד המעליות חנות של שוקולד, מולה שווארמה, לידה בורקסיה. סלט יהיה קשה להשיג, אבל יש באסטה של מיצי פירות טריים. במחלקה אכלתי דברים שלא נגעתי בהם שנים: לחם לבן, ביצה קשה מלול סוללה, גבינה לבנה, עגבניית חורף ורודה וקמחית. יש גם משהו שנראה כמו נס קפה ויש תה כמו בצבא. שתיתי אותו מתוך כוס פלסטיק, גם כן כמו בצבא. אני בוהה בגביע הגיל על המגש שלי ומתפללת שיהפוך לתפוח. זה לא קורה, אבל יש לי תפוזים מהבית.

גינת בקבוקי הפלסטיק שמשום מה לא הצלחתי להעלות בגודל סביר

++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

וזה בשבילך, סלינג'ר. חשבתי עליך גם כהשהאגם לא היה קפוא