Skip to content

עטופים באהבה

29 באוקטובר 2010

אין ספק – הטבע יודע לארוז הרבה יותר טוב מאיתנו את מה שהוא מפיק והעטיפות שהוא מספק לא רק מתכלות, הן גם ממלאות עוד כמה פונקציות שמיטיבות עם ה"יצרן" וגם איתנו. אנחנו יודעים איך לשנות לאדם את הצורה של האף ואיך להטיס את החבר שלו לחלל. איך יכול להיות שאנחנו לא מסוגלים ללמוד שום דבר מבננה?

צרכנות, אתם יודעים, משפיעה על הסביבה, ואחד הרכיבים החשובים בטביעת הרגל האקולוגית של המוצר הוא האריזה שלו. קחו למשל תירס, מוצר מתכלה לכל דבר, שנאלץ לזהם את הסביבה כי היום קשה להשיג אותו לא ארוז על מגשית קלקר עטופה בניילון; מזון קפוא נקטף מהמקרר באריזות אטומות מפלסטיק שלא באמת מגלות את האמת על מה שנמצא בתוכו (אתם לא מאמינים לתמונה, נכון?); אוכל בצנצנות, בפחיות או בבקבוקים אי אפשר למשש וגם לא להריח; טריותם האמיתית של מוצרי מקרר מתגלה רק אחרי שהאריזה שלהם נפתחת. החלופות קיימות, אבל לא מוצאים אותן בשום מפעל. מצד שני, אין עליהן פטנט רשום.

הפרי הארגונומי המושלם

מדהים עד כמה האריזה של הבננה מתאימה לכפות ידיהם של אנשים וקופים אחרים. אפשר לאכול אותה בחשיפה הדרגתית בלי ללכלך את האצבעות, צבעה מעיד על בשלותה, כך שאין צורך בהטבעת תאריך ייצור ותאריך תפוגה, ובעצם היא מתקלפת בקלות רק כאשר היא באמת מוכנה למאכל.

בננה – הנדסת מוצר למופת (צילום: Dan Foy)

 עטיפה שומרת טריות

פירות הדר, בדומה לבננה, עטופים בקליפות שמרמזות על מצב בשלותם. בנוסף, הקליפה הרב-שכבתית הנקבובית מגינה עליהם מטלטלות. אריזות משנה פנימיות מבטיחות את טריות הפלחים, ותת אריזות משנה דואגות שהנוזלים לא יברחו החוצה לפני שנוגסים בפרי.

תפוז – בנוי לנשיאה למרחקים ארוכים (צילום: Micah Taylor)

 מארז מאתגר שמצדיק את עצמו

למלך הפירות יש אריזה יפהפייה, שאמנם קצת מאתגרת את המשתמש, אבל יש לה יתרונות רבים. היא קשיחה ומגינה על הפרי מהימעכויות וגם עוזרת לו לשמור על הטריות זמן רב אחרי שנקטף. הרפידות הצהובות כמעט שאינן מוסיפות משקל לפרי, אבל מחזיקות כל גרגר במקומו ובולמות זעזועים. בנוסף, ממברנות פנימיות שמפרידות את הגרעינים לקבוצות מונעות מעבר של רקב כתוצאה מעקיצת חרק מחלק אחד לחלק שכן.

רימון – אבטחת איכות ראויה לשבח (צילום: JOE MARINARO)

דו-שימושיות ורב-פעמיות

שכבת מגן חיצונית מסיבים, שכבה תיכונה קשיחה, שכבה פנימית מזינה ומבנה חלול מאפשרים לקוקוס לצוף בים, להישמר ממפגעים ולנבוט איפה שמתאים לו. מי שזכה בו לפני שנבט, ייהנה לא רק מהנוזל הטעים והבשר הלבן אלא יוכל גם להשתמש במארז הרב-פעמי ככלי קיבול או הגשה.

קוקוס – מפנק את המשתמש בבונוסים (צילום: Horia Varlan)

 קליפה מתחשבת

ציפת הפרי יכולה להיות עיסתית או נוזלית, תלוי באיזה שלב צורכים אותו. בכל מקרה, הקליפה הדו-שכבתית מספקת לא רק הגנה על התוכן הרך אלא גם משמשת כגביע שמתוכו הצרכן יכול ללגום או לחפון את הצהוב הטוב הזה. הקליפה אף עוזרת לפרי להישאר טרי זמן רב לאחר שנקטף מהשיח או נשר ממנו.

פסיפלורה – דואגת לרווחת המשתמש (צילום: THOR)

Advertisements
13 תגובות
  1. פוסט נהדר, מקסים. אין על הטבע, אי אפשר לנצח את החוכמה והשלמות של העיצובים והתכנונים המבריקים שלו. מדהים.

  2. א.ב. permalink

    ואללה,
    גם אני חסיד של האריזות בטבע.
    הכי אני אוהב את האריזה של חלב אם.

  3. מרנין. במיוחד אהבתי – "אנשים וקופים אחרים".

    מצד שני, בלי רצון חלילה להשבית את שמחתו של שרון – בעצם יש על הטבע. הפירות המהונדסים להפליא הללו הם תוצר של מאות ואולי אלפי שנות ביות, סלקציה מכוונת של חקלאים ומגדלים, שהשביחו את הפרי לצורתו הנוכחית. הלא מה אכפת לטבע אם הרימון נשאר אכיל הרבה אחרי קטיפתו? מבחינה רבייתית נטו (הפצת גנים), אין ברימון שמנותק מן העץ שלו כל ערך. גם הקליפה שומרת-האיכות של התפוז, מן הסתם, נבררה על ידי פרדסנים ואיננה מתת-אלוה.

    כל זה כמובן לא גורע מן הנקודה העקרונית שלך – מי לעזאזל צריך ניילונים וקלקרים.

  4. הטבע עדיין עומד במקום הראשון,
    בזה אני חולקת על עידן, ודווקא בגלל זה,
    חשוב היה אולי לציין לא רק על למה כל דבר שם כל כך חכם לא רק מבחינתנו, אלא גם איך זה מתחיל בעצם מהאינטרס של הצמח עצמו…
    תודה!

  5. מונוכתום,

    שום פרי מאלה שבאים אל שולחננו כיום לא דומה אפילו לאבותיו לפני מאות שנים. הפירות הקדומים היו קטנים יותר, מתוקים פחות, בעלי חיי מדף קצרצרים, לא נוחים לקילוף, וכן הלאה והלאה. כל מה שהיה להם אכפת בחיים היה להיות כלי קיבול יעילים לזרעים של העץ, שהופצו באמצעות הפירות (בין אם כתוצאה מנשירה לקרקע, בין אם באמצעות מתווך – בעל חיים שאוכל ומפריש את הזרעים במקום אחר).

    האם הקליפה הרב-שכבתית של התפוז עוזרת להפצת הזרעים? נראה לי שבדיוק ההיפך. אלא מאי, התפוז המודרני כבר לא צריך לדאוג להפצת זרעיו, החקלאי עושה זאת במקומו. אז הוא "מתרכז" במה שאכן יקדם את סיכויי ההתרבות שלו – הנבת פרי שמתאים בדיוק לצרכים והדרישות של צרכנים אנושיים מודרניים.

    מי מאיתנו שאוכל פירות יותר מ-20 שנה זוכר ודאי שחלק ניכר מן הפירות של פעם לא נראים אותו דבר היום, וגם אין להם אותו טעם. הכל באדיבות המכון הוולקני, ששוקד על השבחות והכלאות. כן, יש כאן "טבע" – מנגנוני הצמיחה והרבייה הם עדיין טבעיים לגמרי. אבל הם מתועלים באופן מכוון ותכליתי לצרכי אנוש. כיוון שצרכי האנוש מכתיבים את "האינטרס של הצמח עצמו" (אם להשתמש במילותייך) – "אם אהיה טעים, קל לקילוף ועמיד – יזרעו אותי גם בדור הבא" – הרי שלא ניתן עוד להפריד בין השניים.

  6. תודה, שרון.
    עידן, אתה צודק, אבל לא לגמרי. לא כל הפירות הונדסו גנטית או הושבחו, וגם אם כן, לא תמיד עד לבלי הכר. יצא לי לאכול פירות בטבע או פירות מעצים ותיקים שצומחים בגינות פרטיות והגאונות עדיין שם. אבא שלי היה מספר על רימונים שנשמרו במרתף הבית חודשים אחרי העונה. הם לא היו מהונדסים. זאת רק דוגמה.
    מונקה (וגם עידן), נכון, צמחים שידעו להתחנף לבני אדם, גם אם זה אומר שהאדם השביח אותם, דאגו ל"אינטרס" של עצמם. על זה בדיוק מדבר ספרו של מייקל פולאן "הבוטניקה של התשוקה."
    https://shaharshiloach.wordpress.com/2010/01/21/%d7%9e%d7%94-%d7%a9%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%97%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a6%d7%91%d7%a2%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%97%d7%99-%d7%94%d7%90%d7%93%d7%9e%d7%94-%d7%95%d7%94%d7%9e%d7%a8/

  7. מגרה טעים נוזל על הסנטר
    בדיוק צילמתי בננות……..
    שבת שלום

  8. מקסים-מקסים-מקסים ((((-:

    ולעידן – צורת הפירות הללו איננה קשורה כלל לסלקציה מכוונת של חקלאים. הם נמצאים גם במקומות בהם עדיין לא התערב האדם [כן, יש עדיין כאלה].

  9. שלומי, תודה. עוד מעט עוד סבב של פסיפלורה מבשיל על השיח.
    נינה, תודה. בזכות שמך נזכרתי להוסיף משהו לפיסקה על הרימון.

  10. תודה שחר שהבאת את הקישור למייקל פולאן האיש מרגש.
    ונכון עידן שחלק מהתכונות שהאדם חיזק לטובתו לא בהכרח טובות גם לעץ, אבל לעצים יש אג'נדה והיא שהפרי ישמר על הקרקע עד שהתנאים יבשילו לצמיחת הזרעים, שכאשר חיות אוכלות אותם הזרעים ישרדו במערכת העיכול שלהם וכו', בקיצור, הטבע חכם מאוד והאדם הוא גם יציר הטבע… (כמו בשיר של מאיר אריאל, בטבע כלולים גם מעשי ידי האדם) ונכון, אנחנו לפעמים מגזימים ואז זה עצוב. אפשר לסמוך על שחר שבמקומות בהם זה עצוב היא לא מוותרת!

  11. אה, ודרך אגב, ודַייק: זה לא המכון הוולקני כי אם מכון וולקני.

  12. איזה יופי של פוסט, ואיזה צילומים… עושה חשק לתת קפיצה לירקן ולחזור עם כמה שקיות :) מעניין שירקות לא ניחנו בתכונות האלה שציינת כאן.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: