Skip to content

זיכרונות מיער הגשם

16 בדצמבר 2010

רק כמה שנים אחרי שהייתי שם הבנתי איזו זכות גדולה נפלה בחלקי, אי שם בחלקה האמזוני של אקוודור. במשך כמה ימים שותפי למסע (שי פרץ מאשקלון, שכונה אז מיצי. אם מישהו יודע איפה הוא, שימסור לו ד"ש) ואני שהינו במחיצתם של שני שבטים שונים מאוד זה מזה, מנותקים יחסית מהחברה האקוואדורינית ושונים מאוד גם ממנה. למרות הקירבה הגיאוגרפית בין אנשי שואר (Shuar) לאנשי וואוראני (huaorani) הדימיון ביניהם היה מועט. הם ניראו אחרת, דיברו שפות שונות וגרו במבנים שונים. מה שכן היה זהה הוא קנה נשיפת החצים שבו השתמשו לצייד וההיכרות האינטימית עם היער.

ראש החמולה הוואוראנית עם ציפור שצד בקנה נשיפה

מסע לקט ביער עם אנשי שואר

זמן קצר לפני זה ברחתי מפרו, אחרי שהבנתי שלבחורה שלא ממש חזקה בכל מה שקשור לבטיחות אישית עדיף לא לטייל שם לבד. שוד אחד בבקבוק שבור הספיק לי. בגבול פגשתי שני אנשים שהיו גם חברים לטיול וגם סוג של שומרי ראש רחבי כתפיים. מוטי , אז שדרן בתחנת רוח פיראטית באשקלון, חזר לארץ אלחרי שלושה שבועות. מיצי, אז מאבטח בנמל אשדוד, ואני לקחנו אוטובוס מקומי דחוס ונסענו במשך 12 שעות אל העיירה קוקה שבתוך יערות הגשם האמזוניים. למיצי, ואין לי מושג איך, היה טלפון של איש וואוראני שעזב את השבט וחי בקוקה, איתו אפשר היה להגיע אל השבטים.

הוואוראנים רוקדים. כשהצטרפתי אליהם הייתי הכי גבוהה. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שזה קרה לי בחיים

הגענו אל הוואוראנים בדיוק בזמן שהייתה להם התכנסות שבטית כלשהו במקום נגיש יחסית. זרמו לשם נשים, גברים וילדים שחיו בכפרים קטנים בעומק היער. הם לא דמו לשום עם שראיתי לפני כן. זאת הייתה הפעם הראשונה שעמדתי מאחורי קבוצה של מבוגרים בלי שאף אחד הסתיר לי. הוואוראנים נמוכים, שריריים, כרסתנים ומצוידים באפים רחבים ובכפות ידיים ורגליים עבות. תנוכיהם של המבוגרים מנוקבים בחורים גדולים ומתוחים כלפי מטה. באותו שלב בטיול כבר ידענו לפטפט בספרדית, אבל לא הייתה לכך שום חשיבות, כי הוואוראנים דיברו רק בשפתם הילידית, שאינה קשורה לשום שפה מוכרת אחרת. רקדנו איתם, אכלנו את האוכל המוזר שלהם (שכלל מרק עכור ותבשיל מתנין), שתינו מים מנהר חום מבוץ והנחנו להם להתפעל מהעור החיוור, הקומה הנפילית, הזרועות השעירות ונקודות החן שלנו. בשום מקום אחר מיצי ואני לא היינו נחשבים לבנים, שעירים או מגודלים במיוחד, אבל בשביל הוואוראנים היינו חייזריים לגמרי. בלילה התרוצצו עשרות תיקנים בין קורות העץ של רצפת הבקתה, בבוקר הלכנו עם הצ'יף לצוד ציפורים בקנה נשיפה עם חצים טבולים ברעל שהופק מצפרדעים (מה שכמובן לא הייתי עושה היום). שתינו צ'יצ'ה שהופקה מלעיסת שורשים ותססה בקערות עץ, והיינו מלוכלכים ומאושרים.

סבתות וואוראניות. הן חשבו שנקודות החן שלנו היו טפילים וניסו לעזור לנו להסיר אותן

אנשי שואר חיו בקרחת יער בין שתי זרועות של נהר. כדי להגיע אליהם נדרשה נסיעה קצרה והליכה ביער, שבמהלכה נפלתי עם כל הציוד שלי לנחל, לעיניהם המשועשעות של ילד שואר ומיצי. התארחנו אצל משפחה מורחבת שגרה במקבץ בקתות שביניהן הסתובבו ילדים ערומים ויפים. אב המשפחה דיבר ספרדית – שפת האם שלו היא שואר, כמובן, שפה עם כמות קטנה יחסית של עיצורים, עד כמה שזכור לי – מה שאפשר לנו ללמוד באופן ישיר אתנובוטניקה. הלכנו איתו לדוג פיראנות (וגם על זה לא הייתי חוזרת). בטיול ביער קיבלנו על כל עשב, עץ ושיח שלידו עברנו הדגמה של השימוש בו: אכלנו לבבות דקלים שנבצרו באבחת מצ'טה, מרחנו עלים על עקיצות יתושים, שתינו נוזל שניגר מגזע עץ, רחרחנו שיחי קפה שצמחו פרא, מוללנו עלים ריחניים ומרחנו את הפנים באיפור שהופק מצמח עם פירות אדומים. בלילה ישבנו בין הבקתות והאיש הסביר לנו מה יכול לעולל כל חרק שעבר בין כפות רגלינו. היו הרבה כאלה: אחד ארסי, אחד שסתם צובט, אחד שבוזז את האוכל. אני מכל אלה הכי נחרדתי מתיקן פשוט, מה שגרם למארח שלנו לתהות על ההגיון המוזר שלי. היינו מלוכלכים ומאושרים.

מיגל איש השואר אוחז קנה נשיפה לצייד. לידו אני ואחד מבניו

מי יודע מה קרה לוואוראנים ולשוארים שפגשנו? אז כבר אפשר היה לראות ביער חלקות כרותות לטובת קידוחי נפט, והקרחות הלכו והתקדמו לכיוונם של כפרי הוואוראנים. על הנהר שחבק את בקתות השואר כבר שטו קנואים ממונעים. האם הם מצליחים לספוג את הקדמה מבלי לאבד את ההיכרות האינטימית עם היער ואת הידע העצום שלהם בצמחי תועלת, שמאניזם, חומרים אנתאוגנים ומבלי לוותר על חיי הקהילה הייחודיים שלהם ועל לשונותיהם הנדירות?

ילדי שואר. משמעות השם שואר היא "אנשים"

כשחזרתי מאקוודור עשיתי את טעות חיי. הייתי צריכה לבחור בין לימודי סוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב לבין לימודי אמנות מופרכים בקמרה אובסקורה. בחרתי באפשרות השנייה, והיום אני מנסה לתקן טעויות.

חלק מארוחת הצהריים בושל בתוך עלה בננה. על הצלחת הירוקה מונחים שורשי יוקה, שהם אוכל טעים במיוחד

Advertisements
9 תגובות
  1. יפה ונוגע ללב. העיר גם בי זכרונות רחוקים של הטיול לדרום אמריקה. והזכיר לי גם ספר מופת אחד, מהיפים והעמוקים שקראתי בימי חיי, שעדיין לא תורגם לעברית: "תוגת הטרופים" של קלוד לוי-שטראוס. כבר אז, לפני 80 שנה בערך, המפגש המוקסם עם האינדיאנים היה ספוג בתוגה, בידיעת החרב המתנופפת מעל עולמם.

    http://www.amazon.com/Tristes-Tropiques-Claude-Levi-Strauss/dp/0140165622

  2. אם אינני טועה, השואר ידועים גם כמכווצי ראשים (-:
    ואני מצטרפת להמלצה של עידן על הספר של לוי-שטראוס.
    לגבי "טעות חייך" – שום דבר. פשוט לכי ללמוד כעת (-:
    שבת טובה

  3. תודה, עידן – גם על מה שכתבת וגם על ההמלצה. ילידי אמריקה חווים בעצם רצח-עם איטי ומתמשך שהחל מהרגע שכף הרגל האירופאית הראשונה דרכה על האדמה שלהם.
    נינה, זה נכון. השואר באמת נודעו כמכווצי ראשים, אבל אלה שפגשתי היו מקסימים. אני לומדת, כמובן, באוניברסיטה נורמלית הפעם, ולמעשה אני סוג של סטודנטית נצחית.

  4. מרחוק זה נראה מעניין, אבל אין סיכוי שהייתי שורדת שם :)
    איבדת אותי עוד בשלב התנין, קצת לפני התיקנים (ג'וקים!)

    :)

    • גלית, גם אני צמחונית שפוחדת מג'וקים, אבל תאמיני לי זה היה שווה כל פרור של ג'יפה

  5. מומלצי הבלוגוספירה permalink

    שחר יקרה
    אהבתי את הפוסט למרות שעניין הג'וקים…
    :)
    מומלץ בפנאי

    http://hamimlatsim.blogspot.com/2011/01/131-61.html

    תודה יקירתי
    אסתי כ.

Trackbacks & Pingbacks

  1. ראיתי בוליביאנים שמחים – בלוג מצולם « רב פעמית
  2. ראיתי בוליביאנים שמחים – פוסט מצולם « רב פעמית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: