Skip to content

ראיתי בוליביאנים שמחים – פוסט מצולם

26 בפברואר 2011

זה היה מזמן וזה היה בפברואר. רוב המטיילים נהרו לברזיל, לקרנבל הגדול ההוא של סמבה, חופים ורמקולים ברחובות. אני נשארתי בבוליביה. זה היה לחלוטין לא מתוכנן ולמעשה נבע משורה של תקלות, אבל התוצאה הייתה שמצאתי את עצמי בקרנבל הבוליביאני – הדיאבלדה. במדבר הגבוה והיבש, האטאקמה, שמשתרע על הרמות הגבוהות שבין צ'ילה לבוליביה, פזורים כפרים ועיירות של אינדיאנים. אלה מקומות עניים, צרובי שמש ומאובקים, אבל רק שם ראיתי בוליביאנים שמחים. בניגוד לברזילאים, הבוליביאנים ההרריים לא היו מורגלים בכלל לנוכחות של גרינגוס, אנשים לבנים, והחגיגות שלהם היו אותנטיות, מסורתיות ועם תחושה חזקה מאוד של קהילתיות. אולי הייתה זאת צ'יצ'ת הבוטנים ואולי העובדה שהם לא מתפרנסים מתיירות, בכל מקרה, החבר'ה האלה צירפו אותנו בשמחה לתהלוכות, לטקסים ולריקודים. זאת הייתה חוויה יוצאת דופן.

סבתא ונכד צופים בתהלוכת התזמורת. האור המדברי והפנים הפוטוגניות של הבוליביאנים גרמו לי להקליק בלי הפסקה, ואז זאת הייתה מצלמת פילם (זוכרים?)

 

האנשים מגיעים בקבוצות גדולות, כשלכל כפר או שכונה בגדים בצבעים משלו, אבל הגברים תמיד בחליפות, הנשים תמיד בחצאיות עם המון שכבות מתחת ועם שתי צמות, וכולם חבושים במגבעות לבד שחורות

 

אחת הדרכים לברך זה את זה היא לענוד איש על צוואר רעהו שרשראות של סרטי נייר צבעוניים

 

גם זריית קונפטי על הראש היא דרך לברך. לתינוק בתמונה יש תלתלים, מראה לא שגרתי בכלל בבוליביה

 

הצ'יצ'ה, השמחה וההתעלות הדתית מביאים את הטראנס לרחובות, ולא, אני לא מתכוונת למוזיקת החפירות ההיא

 

הרבה יותר כיף מסמבה. חגיגות הדיאבלדה הן דוגמה לשילוב של נצרות קתולית שהגיעה מספרד עם מסורות אנמיסטיות קדומות יותר. באזור הזה של בוליביה הילדים, לפחות אז, למדו בבית הספר את שפת אמם האמיתית – קיצ'ואה

 

הבתים ברקע עשויים מבוץ ויש להם גגות קש. באותה תקופה לא התעניינתי בקיימות ולצערי אין לי תיעוד מוצלח שלהם

בלילה שאחרי התהלוכות והריקודים מתחיל הדבר האמיתי. הדיאבלדה, מלשון שטן, מציינת את הטקסים-מופעים שהמשתתפים בהם לבושים בתחפושות של חיות מקומיות, כמו קונדור ואלפקה, ושל שדים ומפלצות. המחולות מייצגים מלחמה של הטוב ברע. התחפושות של החיות לא מייצגות רק את החיה עצמה אלא גם את מה שהיא מסמלת עבור האינדיאנים דוברי הקיצ'ואה. הטקסים מתקיימים בלילה ברחובות, אבל אז כמו היום לא הצטיינתי בצילום עם פלש

בבוקר המחרת מתקיימת תהלוכת תחפושות, מעין עדלידע בוליביאנית. הילדה הזאת כבר הייתה עייפה ממש

שנים אחרי זה, בלדאק, נדהמתי מהדמיון הרב בין הטיבטים לבין האינדיאנים דוברי הקיצ'ואה והאיימרה – בתווי הפנים, בתסרוקות, בצבעוניות של הטקסטיל… אפילו דגל האינקה של צבעי הקשת בענן דומה לדגל הדהרמה הבודהיסטי (וגם לזה של הגייז, אבל זה כבר סיפור אחר)

אחרי התהלוכות הולכים למקום שנקרא "הפה של הנחש" לטקס שמזכיר קצת את חגיגות הבבא סאלי. אם אני זוכרת נכון, הריטואל כלל השלכת נרות למדורה במעין גומחה בסלע. המטרה היא לרצות את רוח הנחש ששוכנת במקום

תודה אמיגוס. היה עונג לרקוד אתכם ברחובות של אורורו, טולדו, וסבאיה. אסטה לואגו!

עוד זיכרונות מהמסע ההוא

מודעות פרסומת
5 תגובות
  1. מחוזות שכנראה לא אגיע אליהם… נחמד לפגוש כאן :) מתי הנסיעה הבאה שלך? ;)

  2. גם לי זה רחוק
    אבל בינינו אנשים שמחים בדרך כלל בשמחה, גם בעירות וכפרים
    במקומות אחרים בעולם ואפילו בישראל – לא תראי אנשים ביומיום שלהם
    יוצאים במחולות – חוץ מהברסלבים שהם מסכנים אסור להם במצוות הרב
    להיות מעט נוגים!!! אני למשל מחבב את הנוגות
    :)

  3. הי שחר,
    אילו כובעים! ככובען/חתול צ'שייר, התמגנטה לה עיני על הכובעים. אפילו התינוק חובש מגבעת שכזאת! איני יודע עד כמה הם שמחים, אבל אותי יער כובעים שכזה מאוד משמח.

  4. גלית, הלוואי שידעתי :(
    שלומי, אם אתה מחבב את הנוגות, סע לבוליביה. יש להם המון ממנה
    שועי, גם אצלם לא כל יום פורים אבל את הכובעים הם דווקא חובשים
    יו, אני מתגעגעת

  5. תמונות מעניינות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: