Skip to content

לעזאזל

3 ביוני 2011

צילום: Amaliano, flickr, (עיבוד תמונה)

מאי, 2014

חיים ניער את מכנסיו, התיישב והתבונן בדוקטור שפע בזמן שזה טיפל במכשירים שלו.

נו, אז איך הולך? שאל הרופא. ככה יותר קל?

כן, אמר חיים ופקק בקול מצמרר עשר אצבעות עבות. צריך להתעסק עם פחות חרא.

דוקטור שפע חייך והפנה את מבטו אל זיוה. הוא יצק את הג'ל השקוף על בטנה, שלף את העכבר מהתושבת והחל לסרוק את הכרס התפוחה.

זיוה מתחה את צווארה, השמיעה קולות מחאה, אבל למרות התנגדותה הנמרצת לא יכלה לעשות דבר – חמש דקות מוקדם יותר חיים ריתק את ארבע גפיה למיטת הטיפולים. חיים הוא צדיק שיודע נפש בהמתו, וזיוה – כך ניחש ואף צדק – לא תשתף פעולה עם דוקטור שפע ואולי גם תנסה לקרוע בכוח שיניה את הכבלים שמחברים בין המכשירים השונים בחדר.

שני הגברים, על כל פנים, התעלמו מניסיונות המחאה, הם כבר היו מורגלים בהם, וצפו במסך השחור-לבן שניצב מולם.

חדשות טובות, אמר הרופא. זאת נקבה.

תודה לאל, מלמל חיים ופלט אנחת רווחה. ההפלות הרצופות שנאלץ למממן לשירי, לילי וחומה ממש לא עזרו לו לגמור את החודש.

מי האבא? התעניין הרופא וניסה ללטף את ראשה של זיוה.

איציק הסורי, ענה לו חיים. מהזיווג הזה אנחנו מצפים לתוצאות טובות.

הרופא ניגש לפינת הקפה והרתיח את הקומקום לשני שחור חזק, אחד עם סוכר בשביל חיים ואחד עם טיפה חלב בשבילו. בדיוק כשהכפתור קפץ, סלאבה נכנס לחדר. הכול בסדר? הוא שאל. אפשר לקחת עז? השניים ענו לסלאבה בצמד לגימות קולניות מתואמות להפליא, והאיש הצעיר שחרר את זיוה והעיז אותה החוצה.

 

המבורגר, (צילום: Yodod, flickr)

או קליק? (צילום: Forest & Kim, flickr)

שנתיים מוקדם יותר

חיים, עייף ומרובב בבוץ, יצא בצעד כבד ממכון החליבה והשקיף אל רפת הפרות שלו. נמאס לי, הוא חשב. נמאס לי מהחרא הזה.

ניקוי הגדרות, הטיפול בשפכים, הנודניקים מהמשרד לאיכות הסביבה וההון ששילם למשאיות פינוי הזבל כבר הכבידו מאוד על הכתפיים הלא צעירות שלו. העטינים הכבדים שמתחככים כמעט בשכבת הצואה המהבילה גרמו לו לתחושות כאב ואשמה, בעיקר אחרי ששדמה, בתו הבכורה, ילדה את הנכד הראשון שלו.

גם פעיות הכאב של הפרות המופרדות בכוח מהעגלים שלהן החלו להציק לו יותר ויותר. כששדמה הייתה מבקשת ממנו להשגיח בשבילה על יואבי, הוא פשוט לא היה מסוגל. הפרידה בין האם לצאצאה הייתה בלתי נסבלת עבורו. הוא ידע מה עולה בגורלם של העגלים הזכרים, שבניגוד לנקבות, אפילו לא היה טעם לטרוח לתת להם שם ומספר.

 *

הוא הביט ברותי מעבר לכוסות התה שלהם. תעבור לעזים! היא הייתה נחרצת כדרכה. פחות חרא, פחות כאב ראש וגם אומרים שהחלב יותר בריא.

חיים גירד לרגע בפדחת, שלא הייתה חפה מרסיסים חומים, והרים אליה מבט. אבל מה נעשה עם הזכרים? זה אפילו עוד יותר גרוע. לעגלים לפחות יש ביקוש, אבל מי אוכל בשר של תיש חוץ מכמה אתיופים בפסח?

רותי, שתמיד ידעה שתי דקות לפני בעלה מה הוא עומד להגיד, חיטטה באחת מגירות המטבח, שלפה ממנה כרטיס ביקור והתקרבה אליו. אין זכרים. אין! היא הודיעה. תשכח מגדיים עם בולבול. יהיה לנו דיר של אמזונות וכשנצטרך הרבעות נתקשר לחבקין.

אבל איך? שאל חיים, ספק את רעייתו ספק את עצמו.

קח. היא הניחה מולו את הכרטיס. תתקשר לדוקטור שפע. אצלו לא צריך ועדות.

צילום: naama, flickr

מודעות פרסומת
4 תגובות
  1. טוב, אני מודה שלא הבנתי את הקשר בין הסיפור לכותרת.
    אני בעד עזים ופחות בעד פרות, אבל מעבר לזה, לא בטוחה שירדתי לסוף דעתך.

  2. הסיפור הוא דווקא די ברור.

  3. shira permalink

    כתבה שקראתי בדיוק ביום, עוסקת בנושא.
    http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3529948,00.html

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: