זיתים שטעמם שנון

יש לי חיבה מיוחדת לספרים ישנים, כאלה שהעברית שבהם לא הייתה עוברת את העריכה הלשונית והספרותית של היום. יש לי כמה כאלה בבית, רובם נכתבו וגם הודפסו לפני שנולדתי. חלק ניכר מהם שייכים ל"ספריה לעם" של הוצאת עם עובד. על הכריכה, שחורה-לבנה עם עוד צבע אחד, מודפס מחירם בלירות. אני קונה אותם ב-5, 10 או 20 שקלים בחנויות ספרים יד שנייה והם עוזרים לי להרחיב את אוצר המילים העברי שלי.

לא למפונקים, לא (צילום: stabz98, flickr)

בימים אלה אני קוראת את "עיר ימים רבים" (4 ל"י) של שולמית הראבן. הספר מתאר משפחה ירושלמית, משפחת אמריליו, שבביתה התרבות היהודית-ספרדית העסיסית מתערבבת עם הערביות המתובלת מהלבנט. יש להם מבשלת, שקוראים לה בוקאס. הקטע הבא מתאר כמה מנפלאותיה. הוא לא רק משגע את בלוטות הטעם ומעורר געגוע לאוכל בלדי אמיתי, הוא גם דוגמה להתנהלות בת קיימא (ברת קיימא?) שכבר כמעט אינה קיימת. אולי אני לא אובייקטיבית, כי בוקאס, כפרה עליה, היא מכפר השילוח, המקום שממנו, כנראה, יצאה לפני דורות רבים המשפחה שלי לגלות שלה, משפחה שעדיין מנפיקה זיתים שנונים וכעכים זרועי שומשומין.

בשלות על סף סיטוף (צילום: Jonny Hat, flickr)

"בוקאס, שפירושה בישול, שפירושה שובע, נמצאת יום, יומיים בשבוע בבית משפחתה בפאתי כפר-השילוח, ושאר הימים היא לנה בבית אמריליו. סלי המזון הללו שבוקאס מביאה עמה. זיתים כפריים שטעמם שנון כטעם איש מכורכם, חריף ובקי. לא למפונקים, לא. חריצי גבינות שריח עזים עודנו עומד בהן, וגבעולי קש יבש דבוקים על גבן. לסבא אמריליו היא מביאה תמיד כד מים ממעיין השילוח, שהם בעיניו המים הטובים ביותר שבעולם, צינת מערה עומדת בהם. צרורות של חסה ערבית, צנומה וארוכה, אגודות של קוסברה וצנון, טנאי-קש של תאנים שנפתחות בנגיעת פה, כמעט יותר מדי בשלות על סף סיטוף, ותוכן כפה מתוק פתוח. כעכים שהיא עושה בעצמה ומביאה את הבצק לאפות בתנורו של האופה הערבי בכפר, לפחים שלו טעם מיוחד, היא אומרת, כעכים שחומים, שריריים, גבריים, זרועי שומשומין וזעתר, שלעולם אין די בהם."

(עיר ימים רבים, עמ' 25-24)

כעכים שחומים, שריריים, גבריים (צילום: marlana, flickr)

לא רק תאבון קיבלתי, גם מילה חדשה לאוצר – סיטוף.