דף חדש בסיפורם של הספרים

ב-6 בספטמבר לפני 159 שנים בדיוק, נפתחה ספריית ההשאלה החינמית הראשונה בעולם. זה קרה במנצ'סטר שבאנגליה ואחד מאורחי הכבוד באירוע היה צ'ארלס דיקנס בכבודו ובעצמו. אותו יום רחוק היה דף חשוב בסיפורם של הספרים.

הספרייה הפרטית, מכוסה בכרכים, אבק ואגו (צילום: אלכסיי אלקין)

פרק א': הספרייה

נכון, לא מדובר במהפכה שמשתווה להמצאת הדפוס. המצאת הדפוס באמצע המאה ה-15 הפכה ידע שהיה נחלתם של מתי-מעט מיוחסים למשהו שהתפוצה שלו, לפחות ברמה העקרונית, היא בלתי מוגבלת ונגישה לכל יודע קרוא וכתוב.
הספריות הציבוריות חיזקו את האפקט של המצאת הדפוס. כבר לא צריך להיות סטודנט באוניברסיטה ולשהות בהיכלי ספרים טחובים וחרישיים כדי לקרוא קצת סוקרטס, גם לא צריך לפתוח את הארנק כדי ליהנות מפרי עטו של דיקנס. יש גם בונוס: אם במקרה נופלים על ספר שלא מצדיק קריאה מעבר לפרק הראשון, אין מה להתבאס, מחזירים אותו למדף ולוקחים אחר ללא תוספת תשלום.

הספרייה הציבורית קיבלה תפקיד נוסף: מרחב ציבורי שפתוח לכולם ומציע תרבות בעלות ששואפת לאפס. התרבות גלשה אל מעבר לדפי הספרים, כי על אף ההיסויים העיקשים של הספרניות, המעברים בין הספרים הפכו למקום מפגש חברתי: אם נתקלת במישהו ליד מדף האות ד' באגף ספרי הטבע, די בקלות מצאת נושא לשיחה. הספרייה במקום ילדותי הייתה גם כלי פיקוח. הספרן הקשיש וחמור הסבר הטיל צנזורה על ספרים מסוימים, המליץ על אחרים ופה ושם גם העביר ביקורת על הבחירות הספרותיות הכלליות שלי. כשהצצתי בכרטיסיית הספר ששאלתי יכולתי לראות מי קרא אותו לפני, ובעצם לספוג רכילות דוממת מהכרך ולנחש למי שייכים כתמי התה על דפי הפרק השלישי, מי אחראי ליתוש המעוך בין העמודים 101 ו-102 ומי הרומנטיקן ששכח חרצית מיובשת על הפסקה שבה אוליבר טוויסט, יתום ורעב, מבקש עוד דייסה.

(עיבוד תמונה, צילום: schani, flickr)

פרק ב': התיקייה

המצאתו המופלאה של גוטנברג – אותיות מגולפות ממתכת שניתן לסדר בכל הרכב רצוי וליצור לוחות דפוס – הייתה צעד ענק לאדם אבל גם צעד כואב מאוד שרמס את יערות הגשם. אם היינו מסתמכים על הספריות הציבוריות, היו נדפסים פחות עותקים מכל ספר. תעשיות הדפוס והנייר אמנם היו רווחיות פחות, אבל כדור הארץ אולי היה מצליח להישאר ירוק קצת יותר.
אבל חינכו אותנו שספרים הם מתנת יום הולדת נפלאה ושבית עם מדפים עמוסים בדיקנס, דרווין ודרידה הוא בית של אנשים תרבותיים ורחבי אופקים. אפילו אחת כמוני, עם אמביציות ירוקות, קומפוסט שוקק ודירה שבה אסור להרוג נמלים, מתקשה לדמיין את הסלון שלה ללא מדפי ספרים. אל חלקם אני שבה וחוזרת, כמה מהם מושאלים מדי פעם לחברים, אבל רובם פשוט עומדים שם דוממים ושותקים, נושאים בתוכם את עלילותיהם הנשכחות ואת תוגת יערות הגשם. כן, זה ברור – אגירת ספרים היא התמכרות די מיותרת ועל מדפי הספרייה הפרטית מונחות בעיקר ערימות של אגו או שהיא סתם עוד סמל סטטוס, התשובה האינטלקטואלית לג'יפ שחור וגדול.

מתישהו בתחילת המאה ה-21 התירוצים של אוגרי הספרים והאבק נגמרו. קוראי ספרים אלקטרוניים יצאו אל השוק, ביטלו את הצורך בהדפסה על נייר וגרמו לכמה אורנג אוטנגים לנשום לרווחה ממרום צמרות עצים ביערות הולכים ומידלדלים. אם ספרים בפורמט אלקטרוני אכן יחליפו את ספרי הנייר, תיחסך כריתת עצים וייחסך כל הזיהום הנלווה לתעשיית הדפוס ולשינוע הספרים וחומרי הגלם, אבל עוד משהו יכחד בהדרגה: הספריות הציבוריות.

זיגמונט באומן, שווה קריאה (ויקישיתוף)

אפילוג

אם ארכוש עותק דיגיטלי של כל כתבי עגנון, מי בכלל יבחין בזה?
אני מזדהה בקלות עם כל מי שחושש מהפרידה מריח הדפים, ממגע הספר ביד, מהחומר. אבל היעלמות הספריות הציבוריות מטרידה יותר. הסוציולוג היהודי-פולני זיגמונט באומן מסביר בספרו "גלובליזציה ואי שוויון" כיצד ההתפתחויות הטכנולוגיות, שהפכו את העברת המידע מנקודה א' לנקודה ב' למשהו שקורה בשניות, משחררות את בעלי האמצעים והופכת אותם לבלתי תלויים במקום ובזמן, ואילו את חסרי האמצעים הן מותירות מאחור, כבולים למקום הימצאם בתוך קהילות הולכות ומתפוררות. המידע שעובר באינטרנט, אמצעי תחבורה יעילים ומהירים, האפשרות להקים חברות שאין להן כתובת ושניתן להעתיקן ממקום למקום אם התושבים המקומיים מתחילים "לעשות בעיות" או סתם אחרי שנוצלו עד תום – כל אלה מאפשרים לבעלי האמצעים להיות מנותקים מהקהילות המקומיות שבהן הם פועלים ולפתח אדישות כלפי גורלם של בני האדם החיים בהן וכלפי גורלה של הסביבה.
התהליך גרם לנתק ולכרסום המרחבים הציבוריים שבהם אנשים יכלו להיפגש ולהזרים דם בעורקי הקהילה. מה שפעם היה כיכר השוק, באר המים או סתם מגרש כדורגל מאולתר בפאתי עיר, הפך לעוד נכס פרטי או קניון (עם סניף של סטימצקי ושל צומת ספרים, כמובן, מאוכלס במוכרים שחיים על משכורת עלובה ותמלוגים, שעלולים לבלוע רוק ולהמליץ לי על החדש של חאלד חוסייני).

ספרו של באומן יצא (על נייר) ב-2002, לפני שהקינדל והסוני רידר הראשונים פרצו לעולמנו, לפני שאנשים ניהלו את חייהם מבעד למסכי סמארטפונים שיודעים הכול. האם הקוראים האלקטרוניים יקלקלו את הישגי מהפכת הדפוס? הספריות הציבוריות עדיין נותרו איים בזרם, מרחב ציבורי שמספק בחינם תרבות לא ממוסחרת, מקנה דעת וגם נותן תקווה ליערות הגשם ככל שמספר המנויים ילך ויגדל. אני תוהה מה יעלה בגורלן כשהמסכים השטוחים, על הטוב והרע שבהם, יכבשו עוד חלקה בחיינו.

נספח (מהבוקר שלאחר העלאת הרשומה)

בצירוף מקרים מוזר נפטר אתמול מייקל ס. הארט, חלוץ הספרים האלקטרוניים, טכנולוג, עתידן ויוזם פרויקט גוטנברג. הארט פעל למען הפצת ידע בחינם ועשה זאת על ידי העלאת ספרים לרשת בפורמטים שונים. אני מצטטת אותו מצטט את ג'ורג' ברנארד שואו: "אנשים הגיוניים מתאימים את עצמם לעולם. אנשים חסרי היגיון מנסים להתאים את העולם לעצמם. כל התקדמות, לפיכך, תלויה באנשים חסרי היגיון."