Skip to content

100 שנים של צלילות, פוסט באיחור

12 בנובמבר 2012

 הנקה שוהם נולדה בב' באלול, חודש ספטמבר 1912, בעיירה ברנוביץ'. מעט אחרי יום הולדתה ה-100 וקצת לפני ראש השנה, נפגשתי איתה כדי להכין עבור אחד מלקוחותיי כתבה עם אישה שציינה 100 פעמים את בואה של שנה חדשה. מכיוון שהכתבה אמורה הייתה להיות חגיגית, התמקדתי בראש השנה ולא אספתי הרבה פרטים על קורות משפחתה של הנקה במלחמות העולם ועל קשיי ההתיישבות בארץ, וחבל – כי בסוף ממילא הכתבה נגנזה.

הנקה שוהם בפתח ביתה

הנקה חיה בדירה קטנה בקיבוץ רמת הכובש, עד לא מזמן בגפה ולאחרונה עם המטפלת שלה, מאריס. שם אנחנו נפגשות. היא איבדה את מאור עיניה וכבר אינה מרבה להסתובב, חבריה שהקימו איתה את הקיבוץ כבר מזמן אינם כאן. אבל הנקה שומרת על קשרים עם בני משפחתה המורחבת, עוקבת אחר הנעשה בקיבוץ ובמדינה ורק דבר אחד לא מבינה – מה כל כך מעניין בה. לאורך כל השיחה אני מנסה לשכנע את האישה המרתקת שמולי שלא כל יום יוצא לפגוש מישהי שזוכרת שתי מלחמות עולם. הנקה בשלה – שומרת על ציניות קלה ומספרת סיפורים מרתקים, שבהם היא מקפידה להדגיש את הקולקטיבי על פני האישי.

 תחנה ראשונה ברנוביץ'

בברנוביץ', הקרובה למינסק, הייתה תחנת רכבת גדולה והפסים הפרידו בין החלק היהודי לבין חלק הנוצרי של העיירה. לבני הזוג פרחודניק, הוריה של הנקה שהתקיימו ממסחר, היו עוד בן ובת. בתקופת מלחמת העולם הראשונה אמה של הנקה חלתה ונפטרה ואביה נישא בשנית לאחייניתה של האם ונולדו להם עוד שני בנים ובת. בתקופת מחלתה שלה האם הנקה ואחיה שהו אצל קרובי משפחה. אורח החיים בבית היה יהודי מסורתי ובני המשפחה דיברו עברית ויידיש. פולנית דיברו רק בבית הספר העממי שבו הילדים למדו עם הגויים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, שבה אחיה של הנקה שירת בצבא הפולני, היה כאוס. כנופיות התנכלו ליהודים ועברו כמה שנים עד שניתן היה לחזור לאורח החיים שאליו המשפחה הייתה רגילה.

"ראש השנה היה מסורתי, עם שמירת כל מנהגי החגים," הנקה מספרת. "אבא היה נצר של רבנים. הוא השתתף במהפכה הקומוניסטית, ואז חזר בתשובה. בחג כל הילדים קיבלו בגדים חדשים, נעליים חדשות. מגיל מאוד צעיר השתייכנו לתנועות הציוניות – אבא היה 'מזרחי', אני 'השומר הצעיר' ואחר כך 'החלוץ', אחותי ב'בית"ר', ואם רצו להתווכח, אז היה שמח.

חגגו ברוב פאר, עם שולחן יפה, ארוך, ותמיד הוזמן אורח. ליד העיר היה מחנה צבאי ששירותו בו חיילים יהודיים שלא תמיד קיבלו חופש לחג. הם באו לבית הכנסת ואנשים הזמינו אותם. גם ביום שישי הוזמן חייל לארוחת הערב."

בית פרחודניק היא קרוב לתרבות העברית והכירו בו את ביאליק ויוצרים נוספים. את שירי החג זימרו בעברית וגם ביידיש וסביב השולחן האורחים סיפרו על עצמם ועל משפחותיהם. הנקה לא זוכרת מאכלים מסוימים משולחן ראש השנה מלבד "עוגת דבש ומטעמים טובים" ומספרת שבבגרותה המשיכה "באותם מתכונים של הבית".

כשהנקה הייתה בת 20 בערך היא הצטרפה להכשרה בעיר מרוחקת מהבית. במסגרת ההכשרה צעירים יהודים שהשתייכו לתנועות נוער ציוניות התכוננו לעלייה ארצה ותרגלו חיי שיתוף בעודם ממתינים ל"סרטיפיקטים" – אשרות עלייה. חיי ההכשרה היו קשים מאוד בשל תנאי המחייה הדלים, העבודה המפרכת ובשל חוסר הוודאות בנוגע למועד העלייה. "עד היום אני לא סולחת למנהיגים של ההכשרה… עבדו בעבודות הכי קשות. היום התאילנדים עובדים יותר קל," הנקה אומרת. "זה נמשך שנים, היה חורף קר, נקרעו נעליים, לא היו בגדים, לא היו סרטיפיקטים." אבל להנקה היה מזל "לא בגלל שאני משהו מיוחד," לדבריה. חמישה חודשים לאחר הגעתה להכשרה, חולק מספר מצומצם של סרטיפיקטים שניתן לקבוצה שאליה השתייכה מפני שהייתה זו קבוצה קטנה.

תולים כביסה בקיבוץ (ארכיון רמת הכובש)

 כביסה ביום הכיפורים

הנקה עלתה לישראל ב-1932 והצטרפה לחבורה שהתחילה את חיי הקיבוץ בפתח תקווה. "הקבוצה הראשונה הייתה בני טובים ובני עשירים מווילנה," היא מספרת בנימה צינית. "כל עוד היה כסף, היה קיבוץ. אחר כך התחילו לעזוב, נשארו עשרה." הצעירים החליטו להצטרף לקבוצה קיימת, קבוצת "הכובש" (שם המסמל את כיבוש העבודה העברית בארץ ישראל) שישבה אז בכפר סבא. אדמות הקיבוץ, ישוב הקבע שיקבל את השם רמת הכובש, נרכשו על ידי הצעירים ב-1932, בכספי הוריהם. הקיבוץ שוכן מצפון לכפר סבא בקרבת העיר הערבית טירה, שאז עדיין הייתה כפר. "הייתי מהראשונות שנשלחו לשמור כאן על האדמה. המקום היה מהכי גרועים בארץ," הנקה אומרת. "אין מה לזכור," היא קובעת בעקשנות כשאני שואלת אותה על ראש השנה הראשון בארץ. "מצבנו היה קשה, לא הייתה עבודה, לא היה מה לאכול. הלכנו לכל עבודה מזדמנת. לא היה מה לעשות, לא הרגישו את החג. היינו צעירים שרק יצאו מהבית, מהלימודים, אבל היה רצון ברזל והיו גם הרבה עזיבות. היא נזכרת שנשלחה לכבס אצל שכנה מכפר סבא ומכיוון שלא ידעה את העבודה גרמה לבעלת הבית לעבוד יותר. מפאת חוסר הנעימות סירבה לעשות שוב עבודות כאלה.

בכל מקרה, תמיד הייתה כביסה, גם בחג: "בחגים היינו רגילים לסדר יום, שאבא חוזר מבית הכנסת. כאן לא היה כלום. ביום הכיפורים סידרו אותי לכבס בגדי עבודה. יום הכיפורים היה משהו מיוחד בחו"ל, אז מובן שהתגעגענו. בכו, התגעגעו הביתה, אבל ידעו שחייבים לבנות ליהודים מולדת."

משפחתה של הנקה נשארה בפולין. לאחיה היה סרטיפקט לעלות ארצה ב-1.9.1939, אך לרוע המזל בדיוק אז ורשה נכבשה. האח היה חייל בצבא הפולני וכל הגדוד שלו נפל בשבי ביום הראשון של מלחמת העולם השנייה. ב-1940 הוא חזר הביתה ויחד עם קבוצה של צעירים התארגנו לצורכי הגנה עצמית מפני הנאצים והסתתרו ביערות. באחת הפעמים שבמסגרת ניסיונות הצלת ילדים היהודים הוא הגיע לעיר, לרוע המזל הייתה אקציה והוא נתפס. אחיה הקטן של הנקה, שהיה פרטיזן עלה ארצה וגם אחת מאחיותיה, שנפטרה בגיל תשעים ומשהו.

הקיבוץ החדש, עם אדמתו הבוצית ושכניו העוינים, לא היה מקום מתאים למשפחות. הייתה זו פשוט קבוצה של אוהלי בד עגולים נטועים בשממה. עברו כשנתיים עד שחברי הקבוצה עברו להתיישב על אדמות רמת הכובש כי לא היה איפה לגור. בהתחלה חשבו שהראשונות שישתכנו במבני קבע בקיבוץ יהיו דווקא הפרות, ולכן המבנה הראשון היה רפת. אבל בינתיים נולדו ילדים והוחלט לשכן ברפת משפחות. בכל תא שיועד לפרה שוכנה משפחה, חברים נוספים גרו באוהלים ובצריפים. "אז, מי חשב איך לחגוג את החגים, באיזו תפארה ובאיזו צורה?" הנקה מדגישה.

בינתיים בנו בקיבוץ מגדל מים מבטון "כדי שיהיה אפשר להתקשר באיתות עם כפר הס במקרה של תקיפה."  מגדל המים עדיין ניצב במרכז הקיבוץ כמו גם מבני הבטון הראשונים האחרים: בתי קומותיים עם עמדת שמירה על הגג, מחולקים לחדרים קטנים, שבהם נדחסו וגרו יחד מקימי הקיבוץ, גברים ונשים יחד, שישה בחדר. גם חברים חולים שוכנו באותם חדרים צפופים יחד עם חבריהם הבריאים, פשוט כי לא היה מקום אחר. גם מקלחת לא הייתה, השירותים היו בחוץ.

חולה מפורסם היה זלמן אלפרוביץ' שעל אף מחלתו הקשה נאלץ לשהות בתנאים הללו, כמעט עד מותו. על שמו קרוי עד היום גן זלמן הצמוד בקיבוץ. מצדו האחד של הגן חדר האוכל, מנגד מבנה ששימש כמקלחות ציבוריות וממול עדיין עומדים בתי הקומותיים שקשה להאמין שחדר בהם מסוגל להכיל שישה אנשים.

את החגים התחילו לציין בקיבוץ לאחר שכולם עברו סוף סוף להתיישב בו והוקמו בתי הילדים "זה לא היה מסורתי. אכלו ארוחת ערב, מה שהיה, ואז רקדו הורה עד הבוקר. שרו שירי ראש השנה וגם שירי ארץ ישראל וגם שירים של התנועה." הכול קרה בחדר האוכל הישן שהיה "צריף עלוב". בצריף העלוב, שקירותיו הכפולים מולאו בחצץ לחסימת קליעי אויב והחלונות נקרעו בו גבוה מעל הראש מחשש לקליע חולף,  לא היו מספיק כלים. חבר רעב היה עומד מאחורי גבו של חבר אוכל, חיכה שיסיים ואז שטף בברז את המגש והספל והתיישב לאכול בעצמו. הנקה נזכרת בחדר האוכל בלי חמדה, בלשון המעטה (ואני אומרת לעצמי שגם היום בקיבוץ המשגשג חדר האוכל הוא עדיין לא המקום לחוות בו חוויות קולינריות או אסתטיות מענגות).

מכיוון שידעה עברית, הנקה נשלחה לעבוד בבתי הילדים ולא זכתה לטעום אז מהווי חדר האוכל, לשמחתה. היא נזכרת: "הייתי פותחת את דלת חדר האוכל ורק מהריח של הזעה הייתי סוגרת אותה בחזרה. רק נוער יכול לעמוד בדבר כזה."

מיטות לאנשים ברפת (ארכיון רמת הכובש)

 ב-1933 הנקה נישאה לדניאל לוי, כשבבטנה כבר בתה היחידה רבקה. כמו החגים, גם מחתונות לא עשו עניין: "הגענו לכפר סבא, ממי שפגשנו שם ביקשנו להיות עדים, הרבנית נתנה מטפחת לראש ואז הייתה חתונה." ב-1934, כשרבקה נולדה, היו בקיבוץ רק חמישה-שישה ילדים. ב-1938 דניאל נהרג – משאית עמוסה בחברים יצאה משער הקיבוץ לעבודה בפרדס. דניאל עמד על מדרגת המשאית, נורה על ידי ערבים שארבו בתעלה סמוכה ונהרג במקום. זמן קצר אחרי זה אותה משאית, שוב בדרך לעבודה, עלתה על מוקש. שמונה חברי קיבוץ שילמו בחייהם. באותו שלב כבר היו מבני קבע ברמת הכובש וההלוויה הגדולה יצאה מה"מועדון לחבר" שניצב במקומו עד היום וממשיך למלא גם את התפקיד הזה. באותה שנה עשרות התגייסו לעזור לקיבוץ שידע אבדות כה רבות ולפתע חדר האוכל המפורסם נאלץ להכיל 200 אנשים במקום 50. הסצנות שמתארת הנקה לא היו מלבבות.

באותה שנה קשה היישוב בארץ התכונן למלחמת העולם השנייה. האנגלים אפשרו בתנאים מסוימים להחזיק נשק ואלה שהיה להם מותר לשאת אותו נקראו "גפירים" או "נוטרים".

ב-1943 הנקה עזבה את הקיבוץ, שאליו חזרה רק עשורים לאחר מכן. היא מספרת שגם את בעיר לא הקפידו לחגוג על פי המסורת, "כי היינו מתנגדי הכול, 'דווקאנים' – בראש השנה לא לחגוג, ביום הכיפורים לא לצום." הנקה כמובן ביקרה בקיבוץ. ביקור בלתי נשכח אחד היה בשבת השחורה, ביוני 1946. הנקה שמעה על האירוע בתל אביב ומיד יצאה לקיבוץ. בשער עמד שוטר בריטי שמנע כניסה של יהודים מהיישוב שבאו לעזור. אבל הנקה הייתה יצירתית ואמרה שהיא חייבת להיכנס כי היא אמא מיניקה, מה שהיה כמובן שקר. החייל, בשרידי הג'נטלמניות האחרונים שלו הסכים לפתוח לה את השער ולדבריה היא האחרונה שנכנסה לקיבוץ באותו יום נורא.

חריש עם פרדות (ארכיון רמת הכובש)

 לפתן מחצילים

לאחר קום המדינה אוכלוסייתה הוכפלה בבת אחת ועקב כך הגיעה תקופת הצנע, שגם בה היה קשה לחגוג ברוב הדר. "היה קשה עם עבודה, קשה להקים ארוחה, חיו יחד בדירה שתי משפחות עם מטבח משותף," הנקה מספרת. "בישלנו במקום בשר מטעמים משמרים, עשיתי לפתן מחצילים והכול היה טוב. ברגע שהשגנו איזה ירק, חשבנו מה עושים מזה. לא היו ספרי בישול ולא בישלנו בבית (בגולה). אחת הייתה מלמדת את השנייה." אך למרות המחסור "קיבלנו הכול ללא התנגדות, בהבנה מלאה," היא אומרת. "הייתה פנייה לציבור, אם יש דברי ערך, להביא אותם לכופר הישוב. כל אחד רץ למסור טבעת נישואין אם הייתה או שרשרת. לאן זה הגיע? אני לא יודעת. אנחנו היינו מוכנים לכול."

 "אילו ממשלות היו מבינות מה צעירים עברו פה מרצון…" הנקה ממשיכה. "לא תיארנו לנו שהמדינה תהיה כזאת. היינו נאיביים. לא שמעו על דברים כמו שקורים עכשיו. מזעזע שיהודים יכולים להרוג, להשתכר עם סמים. כל הדברים האלה מזעזעים אותי, גם ניהול המדינה."

 את ראש השנה תשע"ג הנקה חגגה עם בן אחותה בכוכב יאיר. שאלתי אותה מה היא מאחלת לשנה החדשה. "אני מאחלת שהמצב הכלכלי יהיה יותר טוב, שיהיה שוויון, שגם האנשים הצעירים יוכלו להיבנות, לא רק 'הבן של'. את אופטימית? "אני רוצה ישראל אחרת ממה שהיא עכשיו, שלמעמד הבינוני יהיה ערך, שלאדם הבינוני יהיה ערך ולא רק לאדם הנחשב ביותר. לומדים 30 שנה ואין ערך לדבר כי המשכורות עלובות והבורגנות חוגגת."

 אני בכל זאת יוצאת מביתה של הנקה בתחושה טובה –  היא כבר נכנסה למאה השנייה של חייה ועדיין מעורבת, עדיין אכפת לה, היא עדיין רוצה ומקווה שיהיה פה טוב. אחרי כל מה שעברה והקימה במו ידיה היא יודעת שכשצריך אנשים כן יכולים להירתם, לעזור זה לזה ולבנות משהו חדש ביחד.

Advertisements
4 תגובות
  1. הנקה מצטיירת בעיני כחלוצה בעמקי נשמתה. הכתבה עושה חסד גם עם קוראי הבלוג שמדי פעם זקוקים לשמוע על מייסדי המדינה והאידיאולוגיה שלהם ובנוסף, הכתבה מנציחה את הנקה שזכתה להגיע לגיל מופלג. תודה!

  2. תודה!! יפה וחשוב!

  3. eyal oshri permalink

    שחר! קראנו בעניין את הטור על הנקה. במקרה לאחרונה התעוררה סקרנותנו באשר למקור שמו של גן זלמן שמשתרע ממש מול ביתנו, ושמחנו שפתרת לנו את החידה.
    משפחת אושרי, רמת הכובש

    • שמחה שהגעתם אל הנקה דרך כאן, כי היא לא הסכימה שהכתבה תתפרסם בכתב העת המקומי הנפוץ ביותר בקולחוז, ועם הנקה לא מתווכחים :)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: