Skip to content

דברים שהבנתי מעל החביתה בחדר האוכל

14 בדצמבר 2012

כשהייתי בכיתה ב' נאלצתי לבלות שבועיים בבית חולים בגלל דלקת פרקים. כשיצאתי משם, לא לפני שהספקתי להתלוצץ עם רופאיי, קיבלתי כל מיני מתנות, וביניהן ספר: אַנּי וסבתהּ הבאה בימים. מלכה, שהייתה הגננת שלי בגן הילדים, נתנה לי אותו. הציורים בפנים הודפסו בצבעוניות צנועה של שחור-לבן וחום-צהוב, כמו גווני המדבר שבו חייתה אַנּי. הספר תורגם מאנגלית וכתוב בשפה שכבר לא משתמשים בה בספרי ילדים: "טוב ויפה היה עולמה של אַנּי בת שבט הנַּוַּחוֹ – עולם של חול גלי, של כּפים גבוהים אדומים כנחושת במרחק, של טבלת סלע נמוכה זו שליד בקתתה שלה, הקטנה ורבת הנועם."

s
כמעט שלושה עשורים מאוחר יותר, נטע, בתה של הגננת, אומרת שמוזר שאמא שלה בחרה ספר כזה – גם רוחני וגם על מוות. אז, בתחילת שנות ה-80, בקיבוצים כמו זה שבו גדלתי לא דיברו רוחניקית מעל החביתה בחדר האוכל. את המוות השאירו ליד חלקת התפוזים בפרדס, ובאופן כללי העדיפו להתעסק בעניינים של החיים: לרכל על פרות, להתווכח עם תרנגולות ולתצפת על מתנדבים בלונדינים משתזפים על דשא ירוק.

אז אף אחד לא חשב שהספר רוחני, ואני כנראה לא ממש הבנתי את המסר. אבל את אַנּי אהבתי מאוד, אולי בגלל שכמוה גם אני הייתי מין ילדת טבע חומת עיניים, וגם לי הייתה סבתא חרושת קמטים. היום אני יודעת כמה הספר נפלא.
הוריה וסבתהּ של אַנּי עוסקים במלאכות מסורתיות של אנשי נַּוַּחוֹ – הנשים אורגות בנולים גדולים, האב רוקע רבידי כסף, וליד בקתתה העגלגלה של המשפחה צומחים שדות דלועים ותירס. יום אחד הסבתא, שמכונה "הבאה בימים", מכנסת את בני הבית ואומרת להם: "כאשר יוסר המרבד החדש מעל הנול, אשוב אל אמא אדמה." אַנּי נחרדת, מסרבת להשלים עם הבשורה, ונוקטת בכל תחבולה אפשרית כדי לעכב את אריגת המרבד. היא עושה צרות בבית הספר, משחררת את הצאן מהמכלאה, פורמת את החוטים, מתמקחת, מתווכחת. לאחר שהבאה בימים תופסת את נכדתה בניסיונותיה לעצור את הזמן, הן הולכות לטיול שקיעה במדבר. "השמש עולה בבוקר מקצה האדמה. היא שבה אל קצה האדמה בערב," אומרת הסבתא לנכדה. "אל האדמה המצמיחה כל טוב לברואים על פניה. אל האדמה שכל הברואים סופם לשוב אליה." אַנּי מביטה אל השקיעה המדברית ואל עלי הצבר הנובלים ונושרים לאדמה. היא מבינה. היא מרפה. כשהן חוזרות הביתה אַנּי משלימה את טקס המעבר הקטן והלא רשמי שלה, כאשר היא מודיעה שתלמד לארוג ותשתמש באשוות האריגה של הבאה בימים.

לאחר שאמא שלי ראתה שהבנים שלה עברו אותה בגובה ושלבת שלה זה כנראה כבר לא יקרה אף פעם, היא החליטה שאנחנו כבר מספיק בוגרים, ומסרה את ספרי הילדים שלנו, ביניהם גם את אַנּי וסבתהּ הבאה בימים. אני שכחתי ממנו לחלוטין, עד שלפני כמה שנים, מול איזה פרק באנתרופולוגיה באחד מספרי הלימוד של האוניברסיטה, קראתי על אנשי נַּוַּחוֹ. באופן מוזר כבר ידעתי כל מה שנכתב שם: על חקלאות הגינות, התזונה שהתבססה על דגנים, קטניות ודלועים, גידול הצאן שאותו למדו מהספרדים, מלאכות היד המסורתיות. מאיפה אני יודעת את זה, שאלתי את עצמי. מה לי ולנַּוַּחוֹ? רק אז נזכרתי בספר. מאותו רגע השתוקקתי להחזיק אותו שוב בידיים שלי. זה התחיל בחיפוש בארונות ובבוידעם בבית הורי, והמשיך בחקירות שתי וערב של אמא שלי, שלזעמי בכלל לא ידעה על מה אני מדברת. אחר כך בכל פעם שנכנסתי לחנות ספרים, רגילה או יד שנייה, ביקשתי שיבדקו אם יש עותק במלאי. הסיכויים היו קלושים. הספר יצא בתחילת שנות ה-70 וכנראה שלא היה רב מכר. בעצם אף אחד אפילו לא שמע עליו. גם לא באינטרנט. כשהייתי בארצות הברית החלטתי לשים יד על גרסת המקור. ניסיתי לאתר אותו בחנויות ספרים בניו יורק, שיקגו ואינדיאנה, ובסוף חזרתי לארץ עם הרבה ספרים אחרים, אבל בלי הספר הזה, על כריכתו הלבנה, דפים המונוכרומטיים ואיורי המדבר שבתוכו.

annie copy

לפני כמה שבועות ניסיתי שוב את מזלי. להפתעתי עותק אחד הוצע למכירה בחנות יד שנייה אינטרנטית. לא עניין אותי המחיר, העיקר להשיב אלי את הספר ולהסניף מבין דפיו זיכרונות ילדות ותובנות אינדיאניות. תוך כמה ימים המעטפה הגיעה. פתחתי אותה בהתרגשות, העברתי את הדפים, ליטפתי את האותיות, קראתי כל מילה. הטקס הסתיים תוך עשר דקות, הספר נדחק בין כרכים אחרים על מדף הספרים, והצטרף לשורה ארוכה של חפצים שאני מסירה מהם אבק בימי שישי. לא למדתי מספיק מסבתא של אַנּי.

לא רק אני לא למדתי מהסבתא הנַּוַּחוֹאית. המורשת של ילידי אמריקה נפוצה עם הרוח, ומה שנשאר ממנה הפך לאטרקציות לתיירים. אבל יש דברים שכן אימצנו מהיבשת, ואני רוקחת מהם נזיד אמריקאי שספק עם יש דמיון בינו לבין מה שבאמת אכלו בבקתות הנַּוַּחוֹ במדבר. תפוחי אדמה, עגבניות וקינואה הם גידולים שטופחו על ידי הילידים מצפונה מדרומה של היבשת. אני מוסיפה גם בצל, שום, דלועים ושעועית, שגם הם ילידי אמריקה, ודווקא כן מנסה לעצור את הזמן, כדי שהדלורית לא תתפורר והקינואה לא תתנפח יותר מדי.

s1

מרק-נזיד אמריקאי, שהוא לא קמפבל סוּפּ

אם אתם רוצים שהתבשיל יהיה יותר נזיד ממרק, הגדילו את כמות הקינואה. צריך להכיר את התחבולות שלה – היא ממשיכה לתפוח ולספוח נוזלים גם כשהמרק מתקרר. זה לא משמעותי אם אוכלים את הכל מיד לאחר הבישול, אבל זה כן משמעותי אם מחכים, מפני שהקינואה הופכת את המרק לנזיד סמיך. לשיקולכם. את השעועית משרים מראש ומבשלים כמעט עד לריכוך מלא לפני שמתחילים בהכנת המרק. רצוי לכן לבשל כמות שעועית גדולה יותר מהמצוינת במתכון ולשמור את העודפים לתבשילים אחרים.

מצרכים
½ כוס שעועית אדומה יבשה, שאותה משרים מראש ומבשלים כמעט עד לריכוך מלא
מעט שמן לטיגון
תבלינים: קינמון, כמון, כורכום, פפריקה מתוקה, זרעי חרדל וכוסברה כתושים
1 בצל קצוץ
פלפלון חריף או אבקת צ'ילי
2 שיני שום קצוצות
2 תפוחי אדמה חתוכים לקוביות (לא חובה לקלף)
½ דלורית קלופה וחתוכה לקוביות
1 קופסה קטנה רסק עגבניות
4 כפות קינואה
מלח ופלפל

ההכנה:
מניחים בסיר בינוני שמן, תבלינים, בצל ופלפלון ומאדים עד לשקיפות. מוסיפים את השום והירקות ומקפיצים קצת ביחד. מוסיפים רסק עגבניות ושעועית, ממלאים את הסיר במים ומביאים לרתיחה. כשהנוזל רותח מוסיפים את הקינואה. מבשלים עד שהירקות והקינואה רכים אך לא דייסתיים. מוסיפים מלח ופלפל.

גיוונים:  אפשר להחליף את השעועית האדמה בכל שעועית אחרת, את הדלורית בכל ירק כתום אחר, ואת הקינואה בבורגול או בגריסים. אם רוצים שהתבשיל יהיה יותר נזיד ממרק, מכפילים את כמות הקינואה ואפשר גם להכפיל את כמות העגבניות.

פורסם לראשונה במדור הניו אייג' באתר "מעריב" ב-4 בדצמבר, 2009

מודעות פרסומת
3 תגובות
  1. עוררת פה גלי נוסטלגיה עצומים – גם לנו היה הספר הזה. אני זוכרת את השם, וכמובן, כיאה לי, בעיקר את האיורים והגרפיקה.
    אמא שלי דווקא לא נפטרה מספרי הילדות שלנו, אני אנסה לחפש אותו אי שם במחסן של ההורים, מעניין לקרוא אותו שוב…
    (משום מה הוא זכור לי כספר מאוד מאוד ארוך)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: