חוכמת כיור המטבח: מתכון לחמוד'

הוא חמוד החמוד' הזה. תחת מתקפה של חוסר השראה, אני נוטשת את המקלדת ונעמדת מול כיור המטבח, המקום הכי פחות אהוב עלי בבית. תמיד יש בו כלים מלוכלכים, בעיקר אחרי שהתחלתי עם הטור הזה. הרשת הקטנה שמכסה את פתח הניקוז נסתמת במהירות מאסופה לא אסתטית של רסיסי פטרוזיליה, גרגרי אורז, בורגול ועדשים, כך שלא רק שהכיור מלא כלים, הוא גם מוצף במים, ולא מהסוג הצלול. אני פולה מהרשת את כל השאריות, בוחנת אותן במבט פורנזיקי כמו חוקרת ימ"מ שצריכה לשחזר מה אכלו בבית הזה ביממות האחרונות, ותוהה איך יכול להיות, שבתוך צלחת או סיר כל פירורי המזון האלה הם הדבר הכי יפה בעולם, אבל מרגע שנחתו בכיור הם הופכים לאם כל הג'יפות. כל כך ג'יפה, שאפילו לקומפוסט אני מתביישת לזרוק אותם.

עם שרוולים מופשלים, כדור ויטמינים מגעיל בפה ורמה מתונה של רחמים עצמיים, אני מישירה מבט אל לועו הפעור של הכיור. למרות שקצת פחדתי ממנו, ניגשתי אל האויב כדי לתדלק מחדש את ההשראה וזה באמת עבד. הנה, אחרי שרחצתי שתי צלוחיות, כף אחת ומכסה של סיר, אני כבר בחזרה ליד המחשב, מעבירה מחשבות מהמוח אל המסך.

במושג הלא רשמי "חוכמת כיור המטבח" נתקלתי לפחות פעמיים במהלך קריאה של ספרות בודהיסטית נשית. הרעיון הוא, שלא צריך הימלאיה בשביל למדוט ולא חייבים ללבוש שרוואל בשביל הרוחניות (רוחניקיות, לעומת זאת, היא כבר סיפור אחר שדווקא כן כרוך בסמלי אנטי-סטטוס ובז'רגון אנרגטי – שאולי אכתוב עליהם פעם אחרת). חוכמת כיור המטבח הבודהי-פמיניסטית אומרת, שלתרגל אפשר תמיד ובכל מקום, גם כשנורא עסוקים. הבודהא אמנם עזב אישה, בן ובית והפך לנווד פרוש, הדלאי לאמה גם הוא נזיר, המהאטמה גנדהי היה הסגפן שבסגפנים, אבל שלושת האנשים היקרים האלה מייצגים רק אפשרות אחת מתוך רבות מאוד. אפשר להיות מתרגלים דבקים גם מול ערימות של כביסה, סירי מרק וכיור שעומד להתפקע. חוכמת כיור המטבח מפקיעה מאיתנו עוד תירוץ למה לדחות למחר משימות רוחניות.
אצלי חוכמת כיור המטבח עברה מוטציה קטנה. בגלל שאני לא זורמת איתו, הכיור שלי מגיע לפחות פעמיים בשבוע למצבים קטסטרופליים, שרק גורמים לי לדחות עוד ועוד את שחרור הסתימה מפתח הניקוז וגאולת הצלחות מהסחי. החוכמה היא להסתער על מה שמגעיל, דוחה או מרתיע אותי, להפסיק כבר לחפש תירוצים ולא לברוח באופן קבוע אל המקומות שנוח לי בהם (שולחן העבודה, למשל).

מעז יצא מתוק, אני אומרת לעצמי בשמחה, כשחתיכות לחות של עלי סלרי נדבקות לי לאצבעות, אבל מייד נזכרת בצער ששכחתי לשים סוכר בחמוד'. חמוד', שזה חמוץ בערבית, הוא אחד המתכונים הבודדים שירשתי מהמשפחה, שיש בו גם שום וגם סוכר. על פי חוכמת כיור המטבח העיקשת של אבא שלי ז"ל, סורים אוכלים סוכר רק בקינוח, כי אנחנו לא סינים ולא פולנים. הוא כנראה טעה. את המתכון לחמוד' קיבלתי לא ממנו, אלא מאחד מבני דודי הרבים שקוראים להם שלומי שילוח (גם זה, כנראה, בגלל אנחנו לא סינים ולא פולנים). כהשלומי הספציפי הזה אמר שצריך להוסיף לחמוד' סוכר, הלסת שלי נשמטה בתדהמה. אתה בטוח? כן, הוא אישר, ככה סבתא אמרה לי. שלומי הוא בשלן למופת, אבל חוץ מזה סוג נוסף של חוכמת כיור מטבח אמר לי, יאללה תזרמי. מקסימום לא יהיה טעים, תרוויחי עוד ג'יפה לגרוף ממנה השראה וקומפוסט.

מרק חמוד' לאורז

החמוד' הוא הרבה יותר חמוץ מאשר מתוק ויש בו שפע של עלים ירוקים, שמן זית ושום. מהשוואות עם יוצאי מדינות אחרות מאזור הים התיכון, למדתי שיש לחמוד' לא מעט גרסאות. אפשר למצוא מתכוני חמוד' עם הרבה סוגים של ירקות וגם עם בשר. זה שכאן הוא כנראה המינימליסטי ביותר וזה מה שאני אוהבת בו. מגישים אותו פושר או בטמפרטורת החדר (תלוי במזג האוויר בחוץ) עם ערמה גדולה של אורז. אני מודה שהוא הכי טעים ויפה עם אורז לבן ארוך, אבל כל אורז יתאים, גם מלא, כמובן. אל תתקמצנו על שמן הזית – אם אתם בהגבלה קלורית, חכו עם החמוד' לימים קלים יותר, כי לאכול ממנו מעט קשה מאוד.

חומרים (כמות לקלחת אחת)
1 ראש גדול ויפה של סלרי, עם העלים
1 תפוח אדמה גדול
עלים מכ-4 ענפי נענע טריים
5-3 שיניי שום
⅓ או ½ כוס שמן זית משובח
מיץ מלימון אחד
1 כפית שטוחה סוכר
מלח ופלפל

ההכנה
מפרידים את ראש הסלרי מהעלים, קולפים אותו וחותכים לקוביות של כ-½1 ס"מ. עושים את אותו הדבר עם תפוח האדמה. מפרידים את עלי הסלרי מהענפים ושוטפים אותם היטב (סלרי אוהב להחביא חול בפינותיו הנסתרות). קוצצים גס. את אותו הדבר עושים עם הנענע. קולפים את שיניי השום ופורסים אותן.
שופכים את שמן הזית לקלחת ומקפיצים בו מעט את הסלרי ותפוח האדמה. את השום מצרפים כדקותיים מאוחר יותר, כדי שלא ייחרך.
אחרי דקה ממלאים את הסיר במים, מוסיפים מלח ופלפל ומביאים לרתיחה. אחרי הרתיחה מנמיכים את האש. אחרי עשר דקות מצרפים את עלי הנענע והסלרי. כשקוביות הירקות כבר נגיסות אך לא רכות מדי (אל תניחו להן להתפורר), מוסיפים את מיץ הלימון והסוכר. מערבבים, טועמים, מתקנים תיבול ומכבים את האש.
החמוד' במיטבו לאחר שעברו כמה שעות מזמן ההכנה.

פורסם לראשונה במדור הניו אייג' באתר "מעריב" ב-8 בינואר, 2010