Skip to content

לכל הרוחות והדלועים: משהו מבעבע במטבח

14 בדצמבר 2012

למרות שכבר עבר שבוע וחצי מאז שבתי מארצות הברית, אני עדיין In a New York state of mind. רוצה, כמו הארנב הלבן, להיכנס לחור באדמה במקום אחד ולצאת במקום אחר לגמרי, קסום ואגדי, סנטרל פארק למשל (כל כך קל להיות ארנב לבן כשיש סאבוויי). שם, על הסלעים הגדולים מול מגרש הבייסבול, חיפשתי ברגליים יחפות את המקום שבו היתום האבוד, מרקו סטנלי פוג מארמון הירח של פול אוסטר, הלך לישון אחרי שנותר חסר בית.

s
העיר השוקקת הזאת כל כך מולטי-אתנית, כל כך רב-תרבותית, עד שלמרות שלא הרגשתי כבת המקום גם לא הרגשתי זרה. המציאות הרוחשת שמסביב הייתה חדשה ומסעירה, אבל במובנים מסוימים גם דומה לתל אביב ולערים אחרות בעולם. לא נותר לי אלא להישאב ולהתערבב, וזה גם מה שאעשה בסיר המרק שלי, ממש עוד רגע. אם אתם מגיעים לתפוח הגדול ובכל זאת רוצים לעשות את עצמכם ניו יורקרים, אז הנה המתכון: אחזו ביד כוס קפה ענקית מנייר, הישירו מבט קדימה ושעטו על המדרכה בהליכה מהירה ככל האפשר. אם חתכתם מסלול של איש-מרוץ אחר או שהוא חתך אתכם, הגידו sorry והמשיכו לדהור. תוך דהרה אתם יכולים להתעסק עם האייפון או האייפוד או האיימשהו אחר שלכם.
אני, אגב, לא ניסיתי את זה על עצמי. אין לי אייפון, יש גבול לכמה קפה אני יכולה לשתות ביום, ובעיקר – לא מיהרתי לשום מקום. תוך כדי הליכה איטית, אחת התופעות שנגלו לי היא השפע האינסופי של דלועים שקישטו חנויות, חלונות, פתחי בתים ואפילו את הסוכות של היהודים. בחודשים אוקטובר-נובמבר עולה הביקוש לדלועים בצפון אמריקה. בסוף אוקטובר חוגגים את ליל כל הקדושים, ובנובמבר מציינים את חג ההודיה, שבו אומרים לילידי היבשת אדומי העור "תודה על שנתתם לנו להרעיב אתכם, לכבוש את אדמותיכם ולהחריב את תרבותכם, כדי שבכל מקום שבו היה פעם טיפּי, תזרח היום הקשת הכפולה של מק'דונלד".

בימים אלה, שבהם הענקית הכתומה מולכת ברחובות, אפשר לרכוש מאפינס מדלעת, פיצות מעוטרות בדלעת ואפילו משקה סמות'י על בסיס דלעת. לאחינו ממערב יש היצע עצום של זני דלועים. לא במקרה פסטיבלים שמוקדשים לירק המקסים הזה נפוצים שם, גם לא תחרויות שבהן חקלאים מציגים לראווה דלועים שתפחו לממדי ענק ויכולות להסביר למה הפיה הטובה בחרה דווקא בירק הזה כדי להסיע את סינדרלה אל הנשף ההוא.

halloween

מקורו של ליל הקדושים הוא קלטי. עוד בימים שלפני הנצרות, תושבי אירופה ציינו את תום הקיץ בחגיגות לכבוד רוחות המתים שיוצאות אחת לשנה להלך על פני הארץ. הקלטים האמינו שבאותם ימים של סתיו, המחיצה שבין עולם המתים לעולם החיים הופכת דקה יותר, ורוחותיהם של אלה שנפטרו לא מכבר באות לשוטט על פני הארץ, לעתים בגופם של בעלי חיים. אחד מבעלי החיים המועדפים על הרוחות הוא חתול שחור, ולכן חתולים שחורים קשורים עד היום לליל כל הקדושים. פסטיבל הרוחות הרעבות שמצוין באסיה דומה מאוד לחג הקלטי-נוצרי המוכר לנו.
חגיגות תום הקיץ הן גם חג אסיף, והדלעת, יחד עם ירקות אחרים, מוענקת כמנחה לאלים. המנהג הקדום לעבור בין הבתים כדי לאסוף אוכל למנחות ועצים למדורות הוא המקור למסורת ה"ממתק או שיגוע" הנהוגה היום לשמחתם של יצרני הממתקים.
למרות כל ענייני רוחות המתים, המסורת של מנורת הדלעת המפחידה אינה כה עתיקה ולמעשה החלה במאה ה-18. מנורת הדלעת שמכונה גם Jack-o'-lantern קשורה לג'ק, בחור אירי שהיתל בשטן. ג'ק גרם לשטן לתפס על עץ תפוח ואז חרט צורה של צלב על גזע העץ, מה שגרם לשטן להיתקע בין הענפים בלי יכולת לרדת. כשג'ק מת, הוא לא יכול היה להיכנס אל גן העדן בגלל מעשיו המרושעים. השטן, שלא שכח ולא סלח, גם לא הרשה לו להיכנס לגיהינום. ג'ק המסכן נשאר תקוע ונאלץ ללכת על פני הארץ עד אין קץ. בסוף היה זה דווקא השטן שריחם עליו, ונתן לו פיסת פחם שיאיר בה את דרכו. ג'ק הניח את הגחל בתוך לפת שהפכה חלולה לאחר שאכל את תוכנה. המסקנה? א. לא יפה להציק, אפילו לא לשטן; ב. כשאתה תקוע עמוק בחושך, תסכים לקבל עזרה אפילו מהאויב הכי איום שלך.
למה הלפת התחלפה בדלעת? נו, זה פשוט. הדלעת הרבה יותר טעימה ואפשר להכין ממנה הרבה יותר מרק.

s1

מרק כתום

המרק שלפניכם מצרף לדלעת ירקות כתומים ותוספות אחרות, ויותר מאשר מתכון הוא בסיס לשינויים. הוא יכול להיות חריף ומשודרג עם עשבים ואגוזים, או עשוי בגרסת "אוכל מנחם" חלקה ומתוקה עם פחות תבלינים. בשביל תוספת חלבון לצמחונים אפשר להכין אותו עם קטניות או עם טופו. זוהי הגרסה הבסיסית, שימו לב לגיוונים שמפורטים בהמשך.

המצרכים
3 גזרים
1 דלורית קטנה
פרוסת דלעת קטנה
2 בטטות בינוניות
מעט שמן קנולה
קינמון
צ'ילי
כורכום
שום פרוס
פיסת ג'ינג'ר קצוצה
⅔ כוס עדשים כתומות שטופות
¼ פחית חלב קוקוס
רוטב סויה
מים
כוסברה קצוצה לקישוט.

ההכנה
קולפים את הירקות וחותכים לקוביות גדולות.
מניחים את התבלינים והשמן בסיר, מדליקים את האש ונותנים לתבלינים לבעבע כדקה.
מוסיפים את הג'ינג'ר, השום והירקות, ומקפיצים בשמן המתובל כדקה או שתיים עד שהם מצופים בתבלינים.
מוסיפים עדשים חלב קוקוס, סויה ומים עד לכיסוי ועוד קצת. מביאים לרתיחה, מנמיכים את האש ומבשלים עד שהעדשים וכל הירקות רכים.
טוחנים את המרק בבלנדר מוט או בבלנדר רגיל, ואם הוא סמיך מדי מוסיפים מים ומרתיחים שוב.
מוזגים לקערות הגשה ומקשטים בכוסברה.

גיוונים
ירקות – אפשר להשתמש רק בחלק מהירקות, מה שחשוב זה שהכמות תהיה פחות או יותר זהה לכמות הכוללת שבמתכון. אם יש לכם תפוח אדמה או שניים להיפטר מהם – צרפו אותם לסיר. אפשר גם פלפל אדום, שיוסיף נמשים וטעם לתוצאה הסופית.
קטניות – במקום עדשים אפשר להשתמש גם באפונה צהובה, שאותה צריך להשרות. גם טופו מתאים, אבל בטחינה הוא לא יהפוך למחית אלא לפירורים זעירים. קורעים כחצי קובייה באצבעות ומוסיפים לסיר אחרי הירקות. אפשר לוותר על הקטניות או הטופו ואז למרק יהיה מרקם קליל יותר.
על חלב הקוקוס אפשר לוותר אם אתם אלרגיים או בדיאטת הרזיה. אפשר להמיר אותו במיץ תפוזים ואפילו ביין לבן.
לקישוט יתאימו גם עירית, בצל ירוק ופטרוזיליה ואף קרוטונים, גרעיני חמניה אן דלעת ואגוזי קשיו קלויים קלות. אם רוצים עוד משהו ללעוס, אפשר לחלוט פרחי ברוקולי או כרובית, שעועית ירוקה או לוביה ולהוסיף למרק בעת ההגשה (לא לבשל ביחד).
אם קהל היעד אינו אוהב חריף, ותרו על השום, הג'ינג'ר והצ'ילי. אם אתם אוהבים את זה לוהט – הגדילו את הכמויות ואפשר גם פלפל לבן, פלפלונים חריפים, כמון, זרעי חרדל וזרעי כוסברה.

פורסם לראשונה במדור הניו אייג' באתר "מעריב" ב-23 באוקטובר, 2009

מודעות פרסומת
להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: