ברלין מבטיחה ובדרך כלל מקיימת

מבט מהיר על הכרך הגרמני דרך עיניים של תיירת עם שאיפות ירוקות

היינו בברלין שבוע. ברור שאי אפשר למדוד את רמת הקיימות של עיר כה גדולה ופעילה בתקופה כל כך קצרה, אבל אפשר לקבל טעימה ובעיקר לדעת האם כתיירים אפשר להישאר מחויבים לסביבה (זה כמובן אם מתעלמים מהעלות הסביבתית של הטיסה. מבטיחה שכשיהיה שלום, אדווש לשם באופניים).

תנו לי רגע להשתחרר מכל הקופי הבלתי נמנע: שבלבה חומה, עיר שחוברה לה יחדיו, אנחנו רק אבן בחומה. זהו.

תחבורה ציבורית. תענוג. אנחנו כל כך רחוקים מהם. העיר מרושתת במסלולי רכבת תחתית, חשמלית ואוטובוסים. העסק עובד באופן יעיל ואפשר לגמוע במהירות רבה מרחקים גדולים אחרי שמתגברים על קשיי ההתמצאות, על השילוב בין שלוש מערכות שונות ועל שילוט שלא תמיד מתורגם לאנגלית. מחיר של כרטיס שבועי שמכסה את התחתית, החשמלית והאטובוסים הוא 28 יורו (130 ש"ח) וחינם לילדים עד גיל שבע. זה לא מאוד זול, אבל מייתר את הצורך במכונית ובמוניות, לפחות להתנהלות היום-יומית. התחנות נקיות ומוארות כצפוי.

בברלין כמו בטקסס: אין שום דבר קטן

אופניים. בברלין יש תרבות אופניים מפותחת מאוד ובבוקר רואים המון אדם זהוב שיער (כן, רובים עדיין מתאפיינים במראה הבלונדיני הנודע) שועט על מסלולי האופניים שמרשתים את העיר. הרחובות בברלין רחבים מאוד, כך שיש מספיק מקום לכולם – הרוכבים לא נאלצים לרדת לכביש וגם לא מתחרים עם הולכי הרגל על מרחב המדרכות. אפשר לראות ילדים צעירים למדי רוכבים ממקום למקום בעצמם, הורים שמרכיבים צאצאים על כסאות או מחברים לאופניים מעין קרונית נגררת שאפשר להושיב בה בנוחות שני ילדים קטנים, גם תינוקות. לקרונית יש כיסוי שמגן על הנוסעים מגשם ורוח. חוץ מזה לא נדיר לראות עגלות שנרתמות לאופניים ומאפשרות הובלות של חפצים שונים. יש הרבה בתי עסק שמשכירים אופניים וחניוני אופניים בסגנון תל-אופן, סדנאות לתיקון אופניים ומספיק מקומות בטוחים להלין את הדו-גלגלי בלילה כי הבתים בנויים סביב חצרות פנימיות שצריך מפתח כדי להיכנס אליהן. אפשר לעלות את האופניים לרכבת התחתית כשנוסעים למרחקים גדולים. יש בעיר גם מקבילה אירופאית לריקשה האסיאתית – טקסי אופניים. הרכב נראה כמו מכונית עתידנית קטנה. מאחור יושבים שני אנשים (תיירים בדרך כלל) ומקדימה נוהגים ומדוושים צעירים גרמנים.

אמני רחוב ליד שער ברנדנבורג

ציורי קיר הם דבר נפוץ בברלין ולעת ים קרובות מרשים למדי. הציור הזה צולם ברובע קרויצברג

תרבות רחוב. בעיני תרבות רחוב היא מרכיב חשוב בקיימות בגלל שהיא פתוחה לכולם, גם למי שאין לו כרגע כסף לשלם עבור התענוג לצפות באקרובטים, נגנים, רקדנים ואחרים שמופיעים בכיכרות ובשווקים. זה עובד כמו דהנה – כל אחד נותן כמה שהוא רוצה ויכול, בידיעה שאם לא נשלם אף פעם, מופעי הרחוב פשוט ייעלמו. גם החומה שייכת לקטגוריה הזאת. החומה היא יצירת אמנות חיה ונושמת ומשמשת כקנבס לאנשים שאוהבים להתבטא בעזרת ספריי, מברשת, טקסט וקיר. אבל אולי אין מספיק חומה לכולם – גרמנים רבים הפכו את הגוף שלהם ליצירת אמנות. קעקועים מאסיביים, פירסינגים, מניפולציות לא שגרתיות בשיער, כולל ראסטות, תספורות מסובכות וצבעים זרחניים (זה קל יותר על בלונד), הם עניין נפוץ למדי בברלין ובעיני מוסיפים המון עניין. לא נדיר בכלל לראות גברים ונשים עם שרוולים או גרביים של קעקועים מורכבים, או טרייבלים גדולי ממדים שמכסים את הכתפיים, החזה, הירכיים והגב. זאת לא סצנה ששמורה רק לבוגרי הודו, פוסט היפים וכדומה. אפשר לראות אנשים בלבוש סולידי לחלוטין מתהדרים בציורים מרשימים על הגוף. ואם כבר בגדים – הברלינאים והברלינאיות לבושים פרקטי. לא רואים הרבה עקבים דקיקים ובגדים כובלים, רבות מהנשים שלובשות חצאיות בגובה הברכיים ומעלה לובשות תחתן טייטס. צריך להיות נוח כשרוכבים לעבודה או מטפסים במדרגות של התחתית. זה עוזר לתיירים שמסתובבים עם נעליים נוחות, משהו חמים לבוקר הקריר ותרמילי גב, להיטמע בהמון שמצויד באותם פריטים.

מאואר פארק. גרמנים מתחרדנים, מטיילים לאורך החומה ומציירים עליה

בסופי שבוע אפשר לבלות בשוקי פשפשים הכיפיים של ברלין. אנחנו בילינו בשבת בשוק ברובע קרויצברג ואת יום ראשון במאואר פארק, שיש בו שוק פשפשים גדול, שחוץ מדוכני יד שנייה ווינטאז', יש בו גם באסטות של אמנים מקומיים שמציעים בגדים, תכשיטים, צעצועים וכו', ודוכני אוכל מכל הסוגים, ביניהם דוכני פירות והמבורגרים טבעוניים טעימים. בצמוד יש מדשאות גדולות, דוכני בירה ואוכל רחוב, במת הופעות ללא תשלום, גן שעשועים, אזור פיקניקים, חורשה שהתקיימה בה מסיבת טראנס וקטע מהחומה שאנשים מציירים עליו בהופעה חיה. כיף של מקום לבילוי זול בחברתם של מקומיים, מהגרים ותיירים מכל הגילים. חוץ מזה יש בעיר מוסדות שפתוחים בחינם, כמו בניין הרייכסטאג בעל הכיפה המפורסמת.

תמיר ונומצי בשלאף שטונדה ליד שוק הפשפשים במאואר פארק

בוני ופיפי, זוג שפגשנו במאואר פארק, מדגמנים מראה ברלינאי נפוץ

אבל למה? פח אשפה אומר את דברו במאואר פארק

אשפה. יש כמובן פחים שונים לסוגים שונים של פסולת: נייר, זכוכית לבנה, זכוכי צבעונית, פסולת אורגנית ופסולת רגילה. תרגום לאנגלית לרוב אין. מצאתי את עצמי עומדת נבוכה עם חיתולים מלוכלכים וסוגים אחרים של זבל, מנסה לפענח את הכתוב בלי לפתוח את כל מכסי הפחים. בסופו של דבר כן הצצתי לכמה מהם וראיתי שגם הגרמנים מערבבים פסולת, מתבלבלים בין אורגני ללא אורגני ומשתמשים בשקיות. עוד הפתעה מהסוג הלא חיובי הייתה רמת הניקיון ברחובות. גם הדויטשלנדרס מותירים אחריהם ברחובות אריזות של חטיפים, בדלי סיגריות ואת הנורא מכל – שקיות. באסה.

גשר מעל נהר השפרה. מנהג נפוץ בברלין (ובמקומות אחרים בעולם): זוגות חורטים את שמותיהם על מנעולים ונועלים אותם על הגשרים, בתקווה לחזור למקום יחד בעוד כך וכך שנים ולהתרגש מחדש מהאקט הרומנטי

טבע עירוני. הכוכב הוא ברבור שנתן לי לגעת בו (נעים!)

אוכל. אין לי הרבה דברים טובים לומר על האוכל הגרמני. הפייסבוק הוא כנראה זה שגרם לי לשגות באשליה שבתי אוכל טבעוניים ואופציות טבעוניות בבתי אוכל רגילים יהיו נפוצים לפחות כמו נקניקיות. זה לא המצב. קשה להיות בברלין גם טבעוני וגם ספונטני. בישראל תמיד אפשר לבקש שיוציאו את הביצה מכריך הסביח או מכריך האבוקדו. בברלין, אם מוציאים את הגבינה, השיינקין או הביצה, נשארים עם עגבנייה וחסה בלחם שנמרח במיונז. בהרבה מקומות אפילו לא ידעו מה זה vegan, למרות שלמיטב ידיעתי כך אומרים את המילה גם בגרמנית. המסעדות האתניות, בעיקר האסיאתיות מצילות את המצב. חוץ מזה יש רשתות של סופרים טבעוניים וסופרים אורגניים שמציעים מבחר יפה של מוצרים גולמיים ומזון מוכן שאפשר לקחת הביתה או, במבחר מצומצם יותר, לאכול שם. לצמחונים אין בעיה להסתדר, אבל גם אין סיבה לצפות לשלל סלטים וירקות בבתי האוכל העממיים. מה שנשאר זה להתגבר על הכמויות העצומות של לחם לבן.

האוכל לא משהו, אבל אפשר ללקט. תפוחים זעירים בפארק

ציור קיר על בניין ממסדי בצד המזרחי. נראה לכם מוכר להפליא ודומה לתהלוכת שבועות בקיבוץ או אחד במאי בימים אדומים יותר בישראל? לא במקרה

שופינג. כמו בארץ, כך גם שם, אין לי סבלנות ורצון לקנות בגדים וחפצים לבית ברשתות גדולות. בעיר פזורות חנויות עיצוב חביבות לא מעטות, אבל השוס הוא ירידי הרחוב ושוקי הפשפשים וכן חנויות היד השנייה הרבות. יש בעיר רשת של ביגוד (בעיקר) יד שנייה שנקראת Humana, שמציעה מבחר עצום של פריטים, חלקם וינטאז' וחלקם סתם משומשים במצב טוב. הפריטים נמסרים לחנות בחינם וההכנסות מהקנייה נתרמות לאזורים נזקקים באפריקה. המחירים שווים – קניתי לנעמי שבעה פריטים לחורף ולעונת המעבר (יש יומיים כאלה בשנה בישראל) ב-11.50 יורו (54 ש"ח).

את הכיפה של גג בניין הרייכסטאג (היום בונדסטאג) אי אפשר להפסיק לצלם. התכנון הוא של האדריכל הבריטי נורמן פוסטר שיצר את הכיפה ותכנן מחדש את הפנים של המבנה ההיסטורי כך שיכללו הרבה אלמנטים אקולוגיים כמו החדרת אור טבעי שמועצמת בעזרת עמוד מראות שניצב במרכז הכיפה ומיזוג פאסיבי. מהכיפה אפשר לראות שיש בברלין הרבה גגות ירוקים שמנוצלים לגידול צמחייה, בעיקר דשא

עוד כמה קטנות.
בניגוד לתדמיתם הקרירה, הגרמנים שלווים, מסבירי פנים, שמחים לעזור בהתמצאות ולענות על שאלות, ולא פעם מתפתחות שיחות ידידותיות קצרות. מה שכן, האנגלית לא תמיד קולחת.

בית הכנסת היהודי החדש. בחוץ – שוטרים גרמנים במדים. מלחיץ.

אין חתולים ברחובות. במהלך כל השבוע ראיתי שניים – אחד בחצר הבניין ליד הפח, שחור שמנמן ואדיב, כנראה של אחד הדיירים; השני במנשא, כנראה בדרך לרופא. כמטרידות חתולי רחוב סדרתיות, נעמי ואני חשנו בחסרונן של החיות המשופמות והתגעגענו קצת לסקינר וזיגמונד שנשארו לשמור על הבית. גם כלבים אין המון, אבל מותר להסתובב איתם בלי רצועה ולעלות איתם לתחבורה הציבורית – שם עם רצועה.
הנהרות שחוצים את העיר, הפארקים, השדרות והגינות הגדולות מאפשרים את קיומו של טבע עירוני, שכולל ברבורים, ברכיות (ברווזים שלזכריהם יש ראש ירוק מטאלי), סיקסקים, יונים, עורבים, דרורים, זרזירים ובטח עוד המון בעלי חיים ועופות שלא הספקתי לראות ולזהות. בגינות שתולים בעיקר עצים ושיחים רב שנתיים ופחות פרחי עונה מצויצים, מה שנראה לי מאוד הגיוני, נכון וגם יפה – בעיקר הערבות הבוכיות שרוכנות על הנהרות.

מעל הבונקר של היטלר. הרגליים הוורודות שייכות למדריך הסיור ההיסטורי, בארי. פחות או יותר מתחת למכונית הכחולה היה קברו של הצורר

ברלין היא קפסולה של היסטוריה שחלק ניכר ממנה קשור, מה לעשות, לעם שלנו. אני ממליצה מאוד לא לחמוק מהפן הזה של העיר ולא לחשוש מעודף שואתיות כי יש עוד המון דברים כמו היסטוריה פרוסית, חלוקה בין מזרח למערב, רפובליקת ויינמאר ועוד. אנחנו הצטרפנו לסיור היסטורי מודרך בהליכה ברגל שנמשך כארבע שעות והיה מעולה. הוא יצא מאלכסנדר פלאץ והתקיים באנגלית. חפשו איש ורוד קטן וממושקף – זה המדריך בארי, בחור אירי ששולט בהיסטוריה גרמנית ומעביר אותה הלאה בצורה חיננית, משעשעת ומרתקת.

א-שטילקע קולטורה, א-ביסעלע ארכיטקטורה עתידנית בסוני סנטר, באזור פוטסדאמר פלאץ. כיפות וגגות סאן לייט הם לא מראה נדיר בעיר

קטע שאהבתי בחומה באזור ווסט סייד גאלרי, החלק האמנותי "המקצועי" והשמור ביותר של הקיר

טסה, טסה שלוח ושלוח עם הפנים למערב