Skip to content

הגשרים. קטע מתסריט שלא ייכתב לעולם

29 באפריל 2014

"הם היו עוטים את אפודיהם הזוהרים ונעמדים לרוחב הנתיבים, מוטות ברזל בידיהם. בפני הנהגים עמדו שתי אפשרויות בלבד: להמשיך לנסוע במהירות, אולי לפגוע באחד או בכמה מהם – ביום רע במיוחד אלה יכלו להיות הנשים והילדים הרזים שהמגייסים של אנשי הגשרים אילצו להצטרף למשמרת – ואז להמתין באימה לנקמה; או לעצור ולתת להם הכול."

und1צילום: John Morris, Goodnightraleigh.com

הכביש הזה היה שם כמעט מאז שהם זכרו את עצמם. הם חלפו לאורכו מצפון לדרום ומדרום לצפון רבבות פעמים כבני נוער וכמבוגרים צעירים. כבר אז גשרי מחלפים רבים הצלו על שפע נתיביו, ונסיעה בשעות היום הייתה רצף מעברים של חושך-אור, אור-חושך, חושך אור, ועדיין – אור בעיקר. כעת הגשרים שנבנו מעליו עם הזמן היו רבים כל-כך, עד שנסיעה לאורכו דמתה לנסיעה במערה יותר מאשר לנסיעה בכביש פתוח. אבל מאז השבר הגדול אף אחד כמעט לא העז לנהוג בכביש הזה יותר, אלא אם לא הייתה לו ברירה. באספלט המאפיר נבקעו חריצים שעשבים משונים צמחו מהם, סימוני ההפרדה בין הנתיבים נעלמו כליל וכל הפנסים שהאירו את הדרך נתלשו ממקומם כבר מזמן. שלטי החוצות עצומי הממדים קרסו אל רצועות האדמה הצרות שמעבר לשוליים המכורסמים. הכרזות הצבעוניות שכיסו אותם דהו תחילה ואחר כך נקרעו לפיסות גדולות על ידי דרי השוליים, שהשתמשו בהן לשיפור המחסות שלהם. הפיסות הקטנות יותר הלכו והתפוררו עד שהרוח לקחה אותם משם. אבל לא תחזוקת הכביש היא שגרמה להם לנסוע בדרכים אחרות, אם בכלל נסעו לאיזשהו מקום.

undהתמונה מהאתר subversify.com

אנשי השכונות המגובבות שעמדו לצדי הכביש קראו להם אנשי הגשרים. הם היו הגברים הרבים והנשים המעטות שהעדיפו את מחסה המחלפים האפלולי אך המרווח יחסית על פני השכונות האפורות והצפופות. החבורות האלה, שהתקבצו מתחת לגשרים, היו הסיבה שהם לא נסעו בכביש ההוא יותר. אנשי הגשרים התפרנסו מהכביש. בחודשים הראשונים אחרי השבר הם מכרו לאורכו כל מה שהצליחו להוציא מהבתים שננטשו, אבל כעבור זמן קצר לא היו עוד קונים. תוך כמה חודשים השיטה השתנתה: כשמכונית הייתה מתקרבת, אנשי הגשרים היו מחליטים אם לעצור אותה או לא. בהתחלה הם עצרו רק את המכוניות החדשות, אלה שמסכים שטוחים קרנו מתוכן, שסמלי מתכת מבריקים היו צמודים לחופות המנוע שלהן, שגברים לבושים היטב, מרכיבים משקפי שמש חדשים, ישבו מאחורי ההגה שלהן. אך עד מהרה מכוניות כאלה לא חלפו שם עוד. חלקן נעלמו וחלקן הוחלפו, בכוונה תחילה, במכוניות ישנות, מצטנעות, שהיו בטוחות יותר. אנשי הגשרים הבינו מהר מאוד את התכסיס הזה, ותוקפו פג. הם היו עוטים את אפודיהם הזוהרים ונעמדים לרוחב הנתיבים, מוטות ברזל בידיהם. בפני הנהגים עמדו שתי אפשרויות בלבד: להמשיך לנסוע במהירות, אולי לפגוע באחד או בכמה מהם – ביום רע במיוחד אלה יכלו להיות הנשים והילדים הרזים שהמגייסים של אנשי הגשרים אילצו להצטרף למשמרת – ואז להמתין באימה לנקמה; או לעצור ולתת להם הכול.
באותו ערב לא הייתה להם בררה. צירי הלידה הקדימו, ואחרי שכבר איבדו עובר אחד, לפני שנתיים בדיוק, הם לא רצו לוותר על בדיקה אצל הרופא היחיד שהיה במרחק נסיעה. אנשי השכונות המגובבות לא ידעו האם הרעש החד שנשמע למשך כמה שניות מתחת לגשר היה חריקת בלמים או צעקה איומה.

Advertisements
להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: