מוּ

פרות רזות ושמנות, שנים טובות ורעות. פרה אדומה המטהרת מי שטומא בטומאת מת, שור בדישו, שוקולד פרה, הפרה של טרה, עגל מספר 269. הן בכל מקום, במיוחד בספרי ילדים.

פרות בספרים לפעוטות לעולם רועות באחו ירוק, פעמים רבות עם עגל לצדן.

העגל אוהב להיות קרוב לאמא שלו, הפרה

כמה נעים לטבול במים

"מו מו," גועה הפרה הגדולה, "אל תתרחקי!" היא קוראת לעגלה

בישראל, שבה הפרות הן שיאניות העולם בייצור חלב, ולאו דווקא כי זה מה שהן רוצות, לפרות יש מעמד מיוחד. גישתם של דוד בן גוריון וברל כצנלסון לפיתוח הארץ כונתה "עוד פרה, עוד דונם". אם בשיח הציוני מוקמה הפרה באותה קומה עם האדמה, זה סימן שיוחסה לה חשיבות-על.
מעניין שבספרי ילדים שקשורים להתיישבות העובדת לא מתמכרים למראה הרומנטי של פרה בכר מרעה, והיא מתוארת או מצוירת במקומה הייעודי – הרפת. אפשר לראות את זה למשל בספרו המושבניקי של מאיר שלו "הטרקטור בארגז החול", ובשתי הקלאסיקות הקיבוציות "פרפר נחמד" של פניה ברגשטיין ו"איה פלוטו" של לאה גולדברג.

לאה גולדברג, ארי רון, מתוך "איה פלוטו", הוצאת ספרית פועלים

עמוס נוי, במאמרו "כלב מהתופת וקוף עם כובע טמבל", טוען שפלוטו, הכלבלב הנודע מקיבוץ מגידו, גויס להעברת מסרים של תנועת העבודה. את הפרה, שאותה הוא פוגש ברפת כמובן, מעז הכלב הנהנתן – זה שעל אף שסופקו לו מרק ועצם החליט למרוד, לקרוע את החבל ולצאת לטיול – לשאול, "את עושה קצפת?" הפרה הקיבוצניקית ממהרת לתקן אותן. "טיפש קטן, הפרה עונה. אני מייצרת חלב לגבינה". קצפת נועדה לעירונים מפונקים. הפרה לא "עושה" קצפת אלא "מייצרת" חלב, שיהפוך לגבינה צנועה ומעשית להזנת הפועל העברי. לאה גולדברג, שלטענת חוקרת תרבות הילד יעל דר, דווקא לא הייתה סופרת מגויסת, הפכה בספר הזה את לפרה כמחנכת. להגנתה של גולדברג אפשר לציין שהיא רק "חרזה" את הסיפור שסופר במשפחתו של מאייר הספר ארי רון.

לפרה האדומה יש עגלה קטנה חומה. פניה ברגשטיין, אילזה קנטור, מתוך "פרפר נחמד", הוצאת הקיבוץ המאוחד

הנה אמא הדוגרת, היא הולכת ומנקרת. פניה ברגשטיין, אילזה קנטור, מתוך "פרפר נחמד", הוצאת הקיבוץ המאוחד

אם יש לכם בבית את "פרפר נחמד", תציצו בציורים. תוכלו לראות שיש פער גדול בין התחושה שמעורר הטקסט לבין התחושה שמעוררים האיורים. המאיירת אילזה קנטור, שהייתה חברת קיבוץ חפציבה, הכניסה לשישה מתוך שמונת האיורים בספר גדרות, באחד מהם זו גדר תיל. באיור האחרון אין גדר, אבל רשת חוסמת את חלון החדר בבית הילדים ומפרידה בינם לבין ידידם הנאמן הכלב. הילדים, רובם בעלי מראה ארי, לבושים תמיד אותו דבר – מעין אוברול בווארי ומשום מה הם נראים כאילו הישבן שלהם הועבר לחלקו הקדמי של הגוף. המאיירת רקפת כנען טוענת שכל זה אינו מקרי והאיורים מבטאים מחאה של קנטור. לפרה יש מבט מעט פסיכי בעיניים והלול מזכיר מחנה, ולאו דווקא צבאי.
עם כמה שכל זה עגום, זה עדיף בעיניי על הפרות שגויסו להיות פרסומת של חברת טרה. את הציונות החליף אינטרס צר הרבה יותר.

לפרה של טרה כבר מותר לעשות קצפת. גרפיקאי מוכשר במיוחד אפילו אפשר לחרבן על האריזה של המוצר. המפנק. כמובן.