לאדם הקדמון לא היה ADHD
כל בנאדם שלישי בערך מספר על "ליקוי" שיש לו, ואם לא לו אז לילד שלו. ליקויי קשב, בעיות ריכוז, הפרעות למידה, היפראקטיביות, דיסלקציה, דיסקלקוליה, דיסגרפיה, דיס-מה-שזה-לא-יהיה. איך כולם נהיו פתאום דיסמשהו? הפוסט הזה נכתב בעקבות הווידיאו החדש של ויקטוריה חנה. בסוף, אני מקווה, אצליח להבהיר את הקשר.
האבחון השתפר. זה מה שכולם אומרים. השאלה היא לא למה יש אנשי דיס רבים כל-כך, אלא למה הם מאובחנים בכלל ומה לא בסדר בלהתקשות לשבת על התחת יום שלם עם עוד 40-30 ילדים שמתקשים לשבת על התחת יום שלם ולהקשיב לאישה שחיה ממשכורת מינימום מדברת על יציאת מצרים? אני לא מתחום החינוך, אבל אני חושבת שהילדים האלה נורמליים לחלוטין.
בני אדם מהסוג המוכר לנו (אני לא מדברת על ישראלים אלא על האדם כמין ביולוגי) התחילו להסתובב על פני כדור הארץ לפני כ-200,000 שנה. לא במקרה בחרתי במילה "להסתובב". רק לפני כ-10,000 שנה התרחשה המהפכה החקלאית ואנחנו, האנשים, התבייתנו בהדרגה. רק לפני מאות אחדות החלו להופיע בתי הספר הראשונים לילדים. פרקי זמן של אלפי שנים, ולא כל שכן מאות שנים, רחוקים מלתת לנו מספיק זמן לברירה טבעית ולהתאמה גנטית לסביבה המוזרה שבה אנחנו מתקיימים היום.
ההיפר של הקלאן
אצל הצידים-לקטים לא היה "ההיפראקטיבי של הקלאן", היה את זה שרץ במעגלים ונופף בידיים להבריח את הציפורים שהתחרו אתנו על הפירות והחרקים שעל העץ. הוא היה אדם עם תפקיד. זאת שהיו לה "הפרעות קשב" עזבה ראשונה את שיח התותים, עברה לחפש קני חגלות, וכשגם זה נמאס לה, היא הלכה לחפור שורשים טעימים, שבה לתותים וחוזר חלילה. מיותר לציין שלא היו דיסקלקולים, דיסגרפים ודיסלקטים. היום אנשים עם אותה גנטיקה ממש מאובחנים כבעלי דיס-משהו או כסובלים מהפרעה ממשפחת ה-AD Something, אימתו של כל הורה.
מעבר לחיים במרחבים סגורים תוך ניתוק מהאוויר הפתוח, מהטבע ומהאפשרות לרוץ, לטפס, לחפור ולקטוף, הילדים של 200 השנים האחרונות צריכים להתמודד עם מצב לא נורמלי נוסף: היעדר היררכיה. לגני ילדים ולכיתות יש מבנה היררכי בצורת T. שמעתי על כמה חברות, כמו Zappos למשל, שמנסות למסד בתוכן מבנה כזה. בגן המוט האנכי מייצג את הגננת והסייעות והמוט האופקי את כל ילדי הגן. אלה 25 או 35 זאטוטים בני אותו גיל, שלכולם, לפחות ברמה הרשמית, יש אותו מעמד. האם המוח שלנו בנוי למצב כזה? כשהבת שלי אומרת שלא בא לה ללכת לגן, או בוכה בשער לצדם של עוד שלושה מנוזלים סרבנים (סטטיסטית סביר להניח שאחד מהם יאובחן כבעל לקות כלשהי ממש בקרוב), אני מתבאסת לאללה, אבל יודעת שזה נורמלי.
שלום, אני דיסקלקולי (צייד בן Hadza מטנזניה)
מומחים להמשכיות
לא מזמן, במסגרת קורס בפסיכולוגיה אנתרופולוגית (שמלמד יורם בילו, פסיכולוג, אנתרופולוג ומורה נפלא), הייתה לי סיבה לפשפש במשהו שחשדתי בו מזמן: שיעור גבוה מאוד של אנשים שלמדו בחינוך המיוחד בקיבוץ שבו גדלתי. המחקר הקטן שעשיתי היה רק מחקר גישוש ולכן צריך להתייחס אל הממצאים בזהירות. מצאתי שמתוך כל ילידי העשור שמתחיל ב-1968 ומסתיים ב-1977, 16.28% (21 מתוך 129, רובם בנים) נשלחו לבית ספר מיוחד, וזה לא כולל כאלה שלמדו בכיתות מיוחדות בתיכון ה"רגיל". זה המון. הממצע הארצי עמד אז על 5%-4%. מעניין שהממסד החינוכי בקיבוץ העריך את שיעור הלומדים בבית הספר המיוחד בהרבה פחות – כ-7%, רחוק מאוד מהמציאות, כנראה מתוך התפיסה שהפנו לחינוך המיוחד רק "כשלא הייתה ברירה אחרת" ורק לאחר התייעצות עם כל הגורמים המקצועיים.
הגורמים המקצועיים. אולי כאן הבעיה. על כל ילד חלשו מטפלות, מורות, מנהלת בית ספר, רכזת חינוך, אחות ילדים ופסיכולוג שהובא להתייעצויות. כשחלק מהתפקיד שלך הוא לאתר בעיות, אתה מאתר בעיות. מישל פוקו, השם ייקום דמו, היה בלגניסט שחי על הקצה, אבל אם מצליחים לצלוח את הפלונטרים המילוליים שלו, קשה להתווכח איתו.
"אקנדו לא יכל לבוא היום. יש לו הוראה מתקנת"
תולדות השיגעון בעידן התבונה
בספרו "תולדות השיגעון בעידן התבונה", טען פוקו שמחלת הנפש אינה משהו שקיים בעולם. היא תלויה בהגדרה, קטגוריה סמנטית שמייצרת אותה. היא פריו של שיח מומחים, שיח המייצר משמעות. תלמידי החינוך המיוחד לא הוגדרו כחולי נפש, לא היו מאושפזים וכדומה, אבל הם היו קבוצה מובחנת, מטופלת, ומסומנת, לעתים עוד משלב הגיל הרך. פוקו, בגישתו האנטי-פרוידיאנית, טען שלמחלת הנפש יש רגע הולדת, היא אינה ממתינה שיגלו אותה. זה מן הסתם תקף גם למשפחת הליקויים, הדיס וה-AD. מדובר בתעשייה: תרופות מרשם, תרופות טבעיות, מתנגדים לטיפול התרופתי, מאבחנים ואלה שמקבלים שוחד כדי להכניס כמה שיותר קטגוריות ל-DSM. בספרו Asylum טבע ארווין גופמן את המונח "מומחים להמשכיות". הוא התייחס בעיקר לעובדים סוציאליים, פסיכיאטרים, פסיכולוגים ואנשי מקצוע אחרים שאמונים על יישורם של האנשים שחיים זיגזג. יש עוד מקצועות שאפשר היום לכלול בקטגוריה. רבים מהם הם אנשים חכמים עם כוונות טובות שעובדים בתוך מסגרת נוקשה. סוציולוגים כמו אווה אילוז למשל מבקרים את הפסיכותרפיה בכך שבמקום לעזור לאנשים להילחם בתחלואי החברה הם עוסקים בסיגול האנשים לחברה לא טובה עבורם ולא צודקת. הרי אין שום דבר לא נורמלי בלצאת מדעתך כשאתה עובד כמו חמור ועדיין לא מצליח להתפרנס "בכבוד". אבל אני אעצור כאן ואשאר בגן הילדים ובבית הספר.
ללמוד היסטוריה באנגלית וגאוגרפיה בריצה
אני לא מנסה להגיד שהבעיות לא קיימות. הן קיימות. אי אפשר כרגע לבטל את בית הספר והגן (אני מניחה שיש מי שיגידו שהחינוך הדמוקרטי או הביתי פותר לפחות חלק מהבעיה) ולכן האנשים הנורמלים מאוד שהמסגרת עושה להם רע זקוקים לעזרה. אבל מכיוון שהם רבים כל כך, אולי המסגרת יכולה להשתנות ולהבין שגנטית הגוף שלנו אינו יודע לעכל בית ספר בדיוק כמו שאינו יודע לעכל צבע מאכל כחול. דווקא בגלל שאנחנו חיים בעידן הדיגיטלי וכבר אין צורך בישיבה מול מורה ולוח כדי להעביר חומר של שיעור, למה לא ללמוד אנגלית בעמידה, ביולוגיה תוך לעיסת חסה פיזיקה תוך משחק בפלסטלינה? לשיעורי לשון אפשר להיעזר בויקטוריה חנה, אבל בהילוך איטי. בשביל ההפרעות קשב, אתם יודעים.
אם נחזור לפסקה הקודמת, אז הנה מאיר אריאל מסביר ממש ממש טוב שאין שום דבר נורמלי בלהיות נורמלי, בעיקר כשכל-כך הרבה מומחים להמשכיות עסוקים בלנרמל אותך.
זה לא חדש (בלי שמץ של נסיון להקטין). ג'ארד דיימונד מספר שהלחקלאים הראשונים חיו חיים איומים לעומת הציידים-לקטנים (תוחלת חיים של פחות מחצי!), אבל דחקו את רגליי הציידים-לקטנים כי חקלאות מפרנסת עשרות מונים יותר אנשים לשטח נתון.
ייתכן שלתא בודד בגוף חיים במושבה שנקראת "בן אדם" גרועים הרבה יותר מחיי חיידק. אחרי הכל כחיידק יש לו סיכוי לאלמוות. אבל התחרות גמזה לו את האופציה. גם כאן, בתחרות בין חברות שמשתמשות במוסדות המזוויעים של גן ובצפר לאלה שלא, החברות עם המוסדות המזוויעים מנצחות. זה מאד מדכא.
דוגמה נוספת – החיים במערב וצפון אירופה הם החיים האיכותיים ביותר בעולם, לפי הגדרות נפוצות, אבל החברה הצפון-מערב האירופית הגיעה לנקודת כשל, בה היא לא מסוגלת דמוגרפית להמשיך את קיומה, מה שאומר שתוך דורות ספורים היא תעלם, תמחק, תימוג מן העולם. זה מפני שהיא חברה רעה, זה בגלל שככה העולם הזה בנוי – מי שממשיך הוא לא הטוב יותר, אלא המתמודד המשיג יותר.
הי אילן, תודה על התגובה. הפוסט מתמקד בצורך להכיר בכך שאורח החיים שאנחנו מתנהלים בתוכו לא מתאים לטבע שלנו ולכן צריך להוריד את האצבע מהדק האבחון והתיוג. חוץ מזה אני קצת מתביישת שטרם קראתי את "התמוטטות: ):
אין מה להתבייש, כי זה ספר יקר ):
בכל זאת, הוא קריאה מומלצת, יחד עם חיידקים רובים ופלדה. ספרים אחרים של דאימונד לא השאירו עלי רושם כזה (אם כי היו מעניינים למדי ומחכימים, אבל ללא תובנות עמוקות במיוחד).
אני לא חושב שיש לנו אופציה "להוריד את האצבע מהדק האבחון". אנחנו לכודים במרוץ חימוש תרבותי, וחלק ממנו זה שיש לא מעט שחייבים דרך אחרת, או הקלות. בסופו של חשבון כולם מגיעים לישורת הפרנסה והקריירה, ושם או שיעמדו או שיפלו. לא הייתי רוצה שזה יהיה כך, אבל זה כך.
הספרים של דיאמונד הוזכרו הרבה פעמים בשנת הלימודים הראשונה שלי בבית הספר למדעי הסביבה, שאני מרגישה צורך לקרוא אותם. לא חייבת לקנות, יש עוד דרכים. אני חושבת שבמקום לאבחן אנשים, צריך להיות מעבר הדרגתי של אבחון המערכת: מה אנחנו יכולים לעשות כדי להכליל אנשים שקשה להם לשבת לאורך זמן בלי לתייג אותם? איך אפשר לבצע את העבודה או להעביר את החומר לא תוך ישיבה רצופה? כמה תנועה אנחנו יכולים להכניס לכיתה או למשרד? מה הם המקצועות שבהם יש הכי הרבה תלמידים מתקשים ואיך אפשר לשנות את צורת הלמידה בהם?
צ"ל זה *לא* מפני שהיא חברה רעה.
יחי ההבדל הלבן
צ״ל: השפן
תודה רבה.
מקסים.
גיליתי את עצמי מחדש בגלל הפוסט הזה.
עד כדי כך? :)
בדיוק.
ואותו הדבר לגבי מאניה דיפרסיה
דכאון
אובדנות
כפייתיות
etc.
טבעי להיות מאושר תמיד
טבעי להיות צעיר לנצח
טבעי להיות מצליח
טבעי להיות יפה
טבעי להיות חלקה לנצח
טבעי להיות מושלם.
נדמה כי בשנים האחרונות זה דבר לא טבעי להיות אנושי.
אחת המרצות שלי, פסיכולוגית דווקא, ציינה באחד השיעורים את "הטרור של האושר". לא בזה עסק הקורס אז היא לא הרחיבה. אחר כך עשיתי על זה חיפושים ולא מצאתי כלום. כששאלתי אותה איפה אפשר לקרוא על זה, היא אמרה שזה פשוט משהן שהיא חשבה עליו ולא הספיקה לפתח או לחקור. אבל כן, זה לגמרי שם. אולי זה רק עניין של זמן עד שיתחילו לדבר על זה ברצינות
תודה על המאמר המעשיר!
נתקלתי במאמר הזה לפני כמה זמן, וזה מתחבר לי קצת למה שכתבת פה
לגבי "הטרור של האושר"…
אולי זה נותן איזה כיוון.
http://www.themarker.com/magazine/1.2720610
טל, תודה רבה על הלינק. זה מאמר מעניין וחשוב מאוד. לגמרי נותן כיוון.
אני חושב שקלעת למטרה. אני תמיד נדהם מן הסתירה – מצד אחד טיפוח עצום של האני והיחוד של כל ילד (ומכאן כל הדיס והמה שמו) ומהצד השני, כל המאמצים מושקעים ב״נירמול״ והבאה לשטנץ. גם אני תוצר החינוך הקיבוצי, אבל בשנות החמישים לא התעסקו הרבה בחריגים, פשוט נתנו להם לגדול איתנו, כן גם אז היו כאלו שהתקשו בקריאה כתיבה ולימודים. את מה שאת מתארת חוויתי כאבא צעיר ובעל תפקיד ציבורי בקיבוץ בשנות השבעים. היתה ריאקציה מאד חזקה מההורים המשלימים עם מורה מכה למשל, לכיוון ההפוך של חפירת יתר, והגדרת כל בעיה אנושית במונחים פסיכו פתולוגיים. כאחד שהיה ממונה על הצד הכלכלי הצרכני הפסקתי התקשרות עם פסיכולוג שהיה מגיע ליום עבודה מלא בשבוע לקיבוץ, לשיחות עם הורים מודאגים. האישורים ניתנו לכל מי שחפץ בכך, אבל היה עליו לנסוע לעיר רחוקה בשלושה אוטובוסים. זה הוריד את כמות השעות שהוא טחן עלינו בצורה דרסטית. לימים אמרו לי גורמי מקצוע שגם מהבחינה הטיפולית נכון עשיתי, שהזמינות והקלות יכולות לעורר בעיות שאפשר וצריך לטפל בהן בצורה אחרת. הגישה שלי בחינוך היא לתת לכל ילד את המרחב שלו ולא לנסות לשבור אותו או להכניס אותו להגדרות שלא יתרמו כלום.
הי גדעון. הלסת די נשמטה לי כשקראתי מה שכתבת, כי הבוקר עם הקפה, גם אני חשבתי על הפרדוקס: בחברות מסורתיות יותר, כלומר קרובות ושבטיות, הלחץ לקונפורמיות היה קיים בשביל לשמור על ההרמוניה בתוך קבוצה שיש בה כל כך הרבה תלות הדדית. אבל התרבות שלנו מקדשת את היחיד, אנחנו מפוצלים למשפחות גרעיניות שגם הן מפוצלות במקרים רבים, לא נשארים הרבה שנים באותו מקום עבודה, נודדים בין ערים וארצות ועדיין כפופים ללחץ להיראות ולתפקד אותו דבר או לפחות להעמיד פנים שאנחנו מרגישים טוב ממש כמו השכן שלנו שאנחנו בקושי יודעים את שמו
נכון שאפשר לתלות את כל לקויות הקשב ריכוז בישיבה בכיסא ללא מודעות וללא ארגז כלים להתמודדות עם מטלת הישיבה בכיסא, שאינה מתאימה כלל ליציבת האדם. מאידך יש תסמינים לרוב המעידים שיש אי תקינות ואי מסוגלות בקליטת מידע אצל כל בוגר חינוך חובה. מדובר במחלת נפש שמתחילה בגיל 5-6. הכפייה לעשות 'הפוך'. הילד ההיפר אקטיבי מהיר מחשבה והוא ממציא פרשנות משלו לכל מידע בזמן ההקשבה. המקור הביולוגי מתחיל בליקוי וויסות המתח השרירי. המקור הנפשי הוא הרגל נרכש של הצאצא מהאם. נשים נפגעות מהישיבה בכיסא יותר מגברים, וכאשר הן מגיעות לשלב האמהות הכפייתיות של 'לעשות הפוך' מתעצמת לרבות תדירות גבוהה של מופע הזעם המחזורי. למידע נוסף–חינוך יציבה בגוגל. או 'מופע הזעם המחזורי'. בברכה, צפריר.
לפני 15 שנה הזמנתי מאמזון את הספר של טום הרטמן thom hartmann המסביר בראי האבולוציה את האכרים והציידים והייתי שבויה של התאוריה וקיוויתי שיהיה בארץ בי"ס כמו זה שהוא הקים בארהב (ובהנחה שהיו לי אז 20,000 $ לשנה שכר לימוד) …. לצייד שלי. שם הספר the Edison gene אפשר לקרוא עליו בגוגל. זה מאיר עיניים ומעורר מחשבה אבל אני עדיין חושבת שלא למהר לשפוך את התינוק עם המים
/ http://www.amazon.com/The-Edison-Gene…/dp/1594770492
להלן עוד קישור למאמר (אחד מיני רבים) של טום הרטמן משנת 94 (השנה שבה נולד הצייד הראשון שלי)
http://www.thomhartmann.com/articles/1994/01/hunters-our-schools-and-offices-origin-adhd
יש שיאמרו שהתיאוריה שלו היא לא יותר מאשר רומנטית, שכן בחיי היום יום אי אפשר רק להתרפק על הגן הציידי קיים בנו, ויש להתמודד עם ההלשכות של קיומו בסביבה איכרית ברובה (האמנם?). אבל כאשר נוצרות פתולוגיות של עבריינו, חולי, התמכרויות, אי יציבות בחיים או התמכרויות וכו'- יש לתת את הדעת וכן לתת מענה הולם.
ולשם איזון כדאי לקרוא גם את המאמר שלו על המין השני- האיכרים:
http://www.thomhartmann.com/articles/1994/01/normal-people-origins-agriculture
הי חגית, טרם קראתי את הקישורים שצירפת אבל אני מקווה לעשות זאת בהקדם. אין לי ויכוח איתך. אני מסכימה שאין טעם להתרפק על הגן הצידי (או הצידי-לקטי) שלנו, בעיקר לנוכח העובדה שמאז 2012 מרבית אוכלוסיית העולם חיה בערים. אבל אני חושבת שכן צריך לתת את הדעת על האי ההתאמה בין הגנטיקה לאורח החיים המערבי המודרני ולהבין שרבות מה"הפרעות" ורבים מה"ליקויים" הם תוצר של אותה אי התאמה. אני גם מאמינה שבמקרים רבים במקום להפוך את הפרט למקרה טיפולי צריך לטפל בסביבה, למשל גן או בית-ספר, כדי שתוכל לשרת את האנשים האלה מבלי שיהיו מתויגים.