לאדם הקדמון לא היה ADHD

כל בנאדם שלישי בערך מספר על "ליקוי" שיש לו, ואם לא לו אז לילד שלו. ליקויי קשב, בעיות ריכוז, הפרעות למידה, היפראקטיביות, דיסלקציה, דיסקלקוליה, דיסגרפיה, דיס-מה-שזה-לא-יהיה. איך כולם נהיו פתאום דיסמשהו? הפוסט הזה נכתב בעקבות הווידיאו החדש של ויקטוריה חנה. בסוף, אני מקווה, אצליח להבהיר את הקשר.

האבחון השתפר. זה מה שכולם אומרים. השאלה היא לא למה יש אנשי דיס רבים כל-כך, אלא למה הם מאובחנים בכלל ומה לא בסדר בלהתקשות לשבת על התחת יום שלם עם עוד 40-30 ילדים שמתקשים לשבת על התחת יום שלם ולהקשיב לאישה שחיה ממשכורת מינימום מדברת על יציאת מצרים? אני לא מתחום החינוך, אבל אני חושבת שהילדים האלה נורמליים לחלוטין.

בני אדם מהסוג המוכר לנו (אני לא מדברת על ישראלים אלא על האדם כמין ביולוגי) התחילו להסתובב על פני כדור הארץ לפני כ-200,000 שנה. לא במקרה בחרתי במילה "להסתובב". רק לפני כ-10,000 שנה התרחשה המהפכה החקלאית ואנחנו, האנשים, התבייתנו בהדרגה. רק לפני מאות אחדות החלו להופיע בתי הספר הראשונים לילדים. פרקי זמן של אלפי שנים, ולא כל שכן מאות שנים, רחוקים מלתת לנו מספיק זמן לברירה טבעית ולהתאמה גנטית לסביבה המוזרה שבה אנחנו מתקיימים היום.

שלושה היפרים ודוב

ההיפר של הקלאן

אצל הצידים-לקטים לא היה "ההיפראקטיבי של הקלאן", היה את זה שרץ במעגלים ונופף בידיים להבריח את הציפורים שהתחרו אתנו על הפירות והחרקים שעל העץ. הוא היה אדם עם תפקיד. זאת שהיו לה "הפרעות קשב" עזבה ראשונה את שיח התותים, עברה לחפש קני חגלות, וכשגם זה נמאס לה, היא הלכה לחפור שורשים טעימים, שבה לתותים וחוזר חלילה. מיותר לציין שלא היו דיסקלקולים, דיסגרפים ודיסלקטים. היום אנשים עם אותה גנטיקה ממש מאובחנים כבעלי דיס-משהו או כסובלים מהפרעה ממשפחת ה-AD Something, אימתו של כל הורה.

מעבר לחיים במרחבים סגורים תוך ניתוק מהאוויר הפתוח, מהטבע ומהאפשרות לרוץ, לטפס, לחפור ולקטוף, הילדים של 200 השנים האחרונות צריכים להתמודד עם מצב לא נורמלי נוסף: היעדר היררכיה. לגני ילדים ולכיתות יש מבנה היררכי בצורת T. שמעתי על כמה חברות, כמו Zappos למשל, שמנסות למסד בתוכן מבנה כזה. בגן המוט האנכי מייצג את הגננת והסייעות והמוט האופקי את כל ילדי הגן. אלה 25 או 35 זאטוטים בני אותו גיל, שלכולם, לפחות ברמה הרשמית, יש אותו מעמד. האם המוח שלנו בנוי למצב כזה? כשהבת שלי אומרת שלא בא לה ללכת לגן, או בוכה בשער לצדם של עוד שלושה מנוזלים סרבנים (סטטיסטית סביר להניח שאחד מהם יאובחן כבעל לקות כלשהי ממש בקרוב), אני מתבאסת לאללה, אבל יודעת שזה נורמלי.

שלום, אני דיסקלקולי (צייד בן Hadza מטנזניה)

מומחים להמשכיות

לא מזמן, במסגרת קורס בפסיכולוגיה אנתרופולוגית (שמלמד יורם בילו, פסיכולוג, אנתרופולוג ומורה נפלא), הייתה לי סיבה לפשפש במשהו שחשדתי בו מזמן: שיעור גבוה מאוד של אנשים שלמדו בחינוך המיוחד בקיבוץ שבו גדלתי. המחקר הקטן שעשיתי היה רק מחקר גישוש ולכן צריך להתייחס אל הממצאים בזהירות. מצאתי שמתוך כל ילידי העשור שמתחיל ב-1968 ומסתיים ב-1977, 16.28% (21 מתוך 129, רובם בנים) נשלחו לבית ספר מיוחד, וזה לא כולל כאלה שלמדו בכיתות מיוחדות בתיכון ה"רגיל". זה המון. הממצע הארצי עמד אז על 5%-4%. מעניין שהממסד החינוכי בקיבוץ העריך את שיעור הלומדים בבית הספר המיוחד בהרבה פחות – כ-7%, רחוק מאוד מהמציאות, כנראה מתוך התפיסה שהפנו לחינוך המיוחד רק "כשלא הייתה ברירה אחרת" ורק לאחר התייעצות עם כל הגורמים המקצועיים.

הגורמים המקצועיים. אולי כאן הבעיה. על כל ילד חלשו מטפלות, מורות, מנהלת בית ספר, רכזת חינוך, אחות ילדים ופסיכולוג שהובא להתייעצויות. כשחלק מהתפקיד שלך הוא לאתר בעיות, אתה מאתר בעיות. מישל פוקו, השם ייקום דמו, היה בלגניסט שחי על הקצה, אבל אם מצליחים לצלוח את הפלונטרים המילוליים שלו, קשה להתווכח איתו.

"אקנדו לא יכל לבוא היום. יש לו הוראה מתקנת"

תולדות השיגעון בעידן התבונה

בספרו "תולדות השיגעון בעידן התבונה", טען פוקו שמחלת הנפש אינה משהו שקיים בעולם. היא תלויה בהגדרה, קטגוריה סמנטית שמייצרת אותה. היא פריו של שיח מומחים, שיח המייצר משמעות. תלמידי החינוך המיוחד לא הוגדרו כחולי נפש, לא היו מאושפזים וכדומה, אבל הם היו קבוצה מובחנת, מטופלת, ומסומנת, לעתים עוד משלב הגיל הרך. פוקו, בגישתו האנטי-פרוידיאנית, טען שלמחלת הנפש יש רגע הולדת, היא אינה ממתינה שיגלו אותה. זה מן הסתם תקף גם למשפחת הליקויים, הדיס וה-AD. מדובר בתעשייה: תרופות מרשם, תרופות טבעיות, מתנגדים לטיפול התרופתי, מאבחנים ואלה שמקבלים שוחד כדי להכניס כמה שיותר קטגוריות ל-DSM. בספרו Asylum טבע ארווין גופמן את המונח "מומחים להמשכיות". הוא התייחס בעיקר לעובדים סוציאליים, פסיכיאטרים, פסיכולוגים ואנשי מקצוע אחרים שאמונים על יישורם של האנשים שחיים זיגזג. יש עוד מקצועות שאפשר היום לכלול בקטגוריה. רבים מהם הם אנשים חכמים עם כוונות טובות שעובדים בתוך מסגרת נוקשה. סוציולוגים כמו אווה אילוז למשל מבקרים את הפסיכותרפיה בכך שבמקום לעזור לאנשים להילחם בתחלואי החברה הם עוסקים בסיגול האנשים לחברה לא טובה עבורם ולא צודקת. הרי אין שום דבר לא נורמלי בלצאת מדעתך כשאתה עובד כמו חמור ועדיין לא מצליח להתפרנס "בכבוד". אבל אני אעצור כאן ואשאר בגן הילדים ובבית הספר.

ארגון בצורת T אמרת?

ללמוד היסטוריה באנגלית וגאוגרפיה בריצה

אני לא מנסה להגיד שהבעיות לא קיימות. הן קיימות. אי אפשר כרגע לבטל את בית הספר והגן (אני מניחה שיש מי שיגידו שהחינוך הדמוקרטי או הביתי פותר לפחות חלק מהבעיה) ולכן האנשים הנורמלים מאוד שהמסגרת עושה להם רע זקוקים לעזרה. אבל מכיוון שהם רבים כל כך, אולי המסגרת יכולה להשתנות ולהבין שגנטית הגוף שלנו אינו יודע לעכל בית ספר בדיוק כמו שאינו יודע לעכל צבע מאכל כחול. דווקא בגלל שאנחנו חיים בעידן הדיגיטלי וכבר אין צורך בישיבה מול מורה ולוח כדי להעביר חומר של שיעור, למה לא ללמוד אנגלית בעמידה, ביולוגיה תוך לעיסת חסה פיזיקה תוך משחק בפלסטלינה? לשיעורי לשון אפשר להיעזר בויקטוריה חנה, אבל בהילוך איטי. בשביל ההפרעות קשב, אתם יודעים.

אם נחזור לפסקה הקודמת, אז הנה מאיר אריאל מסביר ממש ממש טוב שאין שום דבר נורמלי בלהיות נורמלי, בעיקר כשכל-כך הרבה מומחים להמשכיות עסוקים בלנרמל אותך.