הלוויה בחצר

החתול שלי זיגמונד גרם לי היום, שוב, להתיישב על הגדר הדוקרנית שמפרידה בין אהבת חתולים ובין אהבת טבע, אבל זאת גם הייתה הזדמנות לתרגל אמהות מודעת.

זיגמונד הוא ציד. לא כל מה שהוא עושה אני יודעת, אבל במהלך 11 השנים שהוא גר כאן תפסתי אותו עם חולד, עכבר, שני חרדונים לפחות והיום עם מה שנראה כמו פשוש צעיר. נעמי, בתי בת החמש, נכחה בחלק מאירועי הציד של הנמר הפרטי שלנו, אבל היום הייתה הפעם הראשונה שבה ראתה שהקרבן של זיג מת. לגמרי. נעמי החזיקה את הציפור באהבה בידיים. הייתי צריכה להסביר לה שהציפור לא תתעורר, אפילו שהעיניים שלה קצת פקוחות, ושאי אפשר להכניס אותה הביתה כי היא לא תישאר ככה אלא תהפוך לקומפוסט. אחר כך באה חברה מהגן, חפרנו בור, טמנו את הציפור, הנחנו לבנה והוספנו פרחים. אם הן יזכרו, נבדוק בעוד זמן מה אם נותר שם שלד.

מקור השראה הוא ספרה של אלונה פרנקל "סיפור מהחיים", שבו נפתלי ואמא שלו נתקלים בציפור מתה, ובמקום להתרחק מהמקום בצעדים מהירים, הם מחליטים לפגוש את המוות מקרוב. מאחר יותר, באופן בלתי נמנע, הם פוגשים גם את המשך החיים.