גיבורים של כבשים

בסוף נובמבר 2019 התקיים בסינמטק ירושלים פסטיבל הקולנוע האנתרופולוגי. הוקרנו בו לא פחות מאשר שלושה סרטים שעסקו במרעה וברועים. היה לי העונג להרצות לפני הקרנת הסרט ההולנדי "גיבור של כבשים". זכיתי לעשות זאת בגלל שרועים ומרעה הם תחום המחקר שלי. הנה ההרצאה. בפנים תמצאו גם את הטריילר.

הרצאה על הסרט גיבור של כבשים

אנחנו עומדים לצפות בסרט שבמרכזו סטיין הילגרס, רועה כבשים הולנדי שבסך הכול רוצה להמשיך לרעות את עדר הכבשים שלו ולפרנס את המשפחה שלו בכבוד, כמו שעשה אבא שלו. הוא רוצה להמשיך לעשות את מה שהוא אוהב, להעביר את ימיו בשטח הפתוח, מתחת לשמים, הרחק מהרעש של החיים המודרניים. אבל סטיין חי בעולם שמשתנה במהירות, ובאופן פרדוכסלי נאלץ לקפוץ ראש אל תוך ההמולה המודרנית כדי לנסות לחלץ ממנה חבל הצלה. המילים הראשונות שנשמע את סטיין אומר הן "פתיחות, שלווה, מרחב. חופש. הבחירות שלי, לא של מישהו אחר. זה מה שזה. חיים פשוטים. ככה חשבתי." התהליך שסטיין עובר מביא אלינו היבטים שונים של תחום הרעייה, שעליהם נדבר בשיחה הזאת, שתיקח אותנו אל מקומות שונים בעולם ובחזרה להולנד. חוץ מסוגיות שקשורות לרעייה בעידן הזה, הסרט יפנק אתכם בפריימים נהדרים, ולו רק בשבילם שווה לצפות בו.

לפני כחודש ביקרתי בפעם הראשונה משפחה של רועים בשטחי C בבקעת הירדן. המשפחה המורחבת מורכבת משלושה בתי אב של שלושה אחים, ומראש המשפחה הגדולה, איש בן 80, ורעייתו. בקיץ, כשלגבעות החשופות של הבקעה כבר אין מה להציע למאות הכבשים והעזים של המשפחה, הרועים, נשיהם וילדיהם נוסעים לכפר טובאס, והחיות מוזנות במשך כמה חודשים חמים ממספוא שמוגש להן באבוסים. אבל עכשיו, כשסתיו, ויש כבר עשב שמבצבץ אחרי הגשם הראשון, הרועים ובעלי החיים חוזרים לבקעה ועוברים להשתכן במבנים ארעיים הממוקמים לאורך הוואדי. היינו שם באחד מהימים הראשונים לאחר החזרה. מחנה החורף טרם הוקם, המבנים הארעיים שנותרו במקום בקיץ נראו עלובים ומוזנחים כתוצאה מחוסר שימוש ומהרס מכוון על ידי נוער גבעות. יריעות פלסטיק התנופפו ברוח, מחיצות פח חרקו, וצליל החריקה נבלל בפעיות הגדיים והטלאים שחיכו חסרי סבלנות לאימהות שלהם, שעוד רגע יבואו להיניק אותם. המראה הכללי של הוואדי היה מדכדך ועגום וכמות העבודה שהמתינה לרועים נראתה סיזיפית ומייאשת.

אבל אז, כשהשמש של אחר הצהריים שפכה אור בזווית הנכונה ובגוון מושלם, גלש מהגבעות עדר כבשים ועזים. בהתחלה שמענו את הפעמונים, אחריהם את הגעיות. עברו עוד כמה רגעים עד שיכולנו לראות את עשרות החיות, שצבע הצמר שלהן דומה להפליא לצבע הגבעות הצחיחות עדיין. אם הכבשים והעזים היו קופאות על מקומן, הן היו נבלעות ברקע. אבל התנועה הסגירה את נוכחותן. אני מוכנה לתרום כליה אם יש אדם דובר עברית שרואה את זה ולא חושב על פסוקים כמו כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מִן הַגִּלְעָד משיר השירים או על  חליל רועים ירון גולשים עדרי הצאן וכיוצא באלה. את העדר הוליך אב המשפחה הקשיש. על אף גילו המבוגר הוא צועד בטוח, זקוף וגבוה בין החיות. גלביה ארוכה, תכלכלה-אפורה מהודקת אל גופו בחגורת עור ישנה ורפויה. כפייה שחורה-לבנה מכסה את ראשו. הוא יורד מהגבעה בקלילות, צולח את ים הכבשים הצמרירי ומתיישב לשתות אתנו תה. מי אמר דוד המלך ולא קיבל?

זה היה ספקטקל. משהו להתפעל ממנו. אבל בעולם של הרועים והמרעה לא היה שום דבר יוצא דופן ברגע מלא ההוד הזה. תמיד יהיה משהו מלא עוצמה במראה של רועה מוקף בעשרות חיות צועד במרחב הפתוח, מתמזג עם הטבע ונבדל ממנו. זאת הסיבה, ככה אני מנחשת, שקולנוענים אוהבים כל כך את תחום המרעה. בפסטיבל הזה לבדו יש שלושה סרטים שעוסקים בתחום הזה. גם בסרט שבו אנחנו עומדים לצפות יהיה שפע של רגעים כאלה, של פריימים מרהיבים, אפילו בנופים השטוחים והלא מאוד פראיים של הולנד.

בשיחה הזאת נדבר על מרעה ורעייה. לא רק על הסרט שאנחנו עומדים לצפות בו, אלא על השונה והדומה בין קהילות של רועים במקומות שונים בעולם ובמה שמייחד את סטיין הילגרס, הרועה שאותו ליווה יוצר הסרט טון ון זנטוורט במשך תקופה ארוכה שמכסה את כל עונות השנה, תהפוכות בחיי המשפחה ואת ההגיגים של סטיין, שיש סיכוי טוב שתתאהבו בו, בתנאי שאתם לא טבעונים. שימו לב, זאת הייתה הזהרת טריגר: יש בסרט כמה סצנות שחיטה גרפיות למדי.

גם אנתרופולוגים – ואת זה אני לא מנחשת, אלא יודעת – אוהבים את תחום הרעייה, שהוא אחת מכלכלות האדם המסורתיות והעתיקות ביותר. המרעה קובע סדרי עולם, מבנים משפחתיים, היררכיות חברתיות או בקיצור – דרך חיים. אנשים בכל רחבי העולם עוסקים ברעייה וברור לנו שחייה של ילדה רועת עזים בהודו שונים מחייו של רדנק טקסני שרוכב על סוס או על טרקטורון סביב עדר הבקר שלו, שונים מאוד מחייה של משפחה שמגדלת עזי אנגורה בערבות העשב של מונגוליה, שונים משל הרועים המסאים בקניה שמתמודדים עם חיות טרף שמסכנות גם אותם, ושונים כמובן מחייהם של שכנינו רועי הצאן הפלסטינים בבקעה.

אך יש כמובן דברים משותפים רבים, שכמה מהחשובים שבהם הם מרחב, תנועה, וריקוד משותף עם הטבע ועונות השנה. זה המקום שבו נושא הרעייה הופך רלוונטי גם לסביבתנים כמוני, וכשתראו את גיבור הכבשים שלנו, כוכב הסרט סטיין הילגרס, הדברים יהיו כמובן מוחשיים מאוד. האלמנטים האלה של תנועה במרחב והסתנכרנות עם עונות השנה ועם כל מה שקורה בשטח הופכים את כלכלת המרעה לשונה מאוד מגידול כבשים, עזים או פרות בחוות או במכלאות. לצערי הן בקרב התנועות למען זכויות בעלי חיים והן בשיח הסביבתי, לא מודגש מספיק ההבדל הזה, השוני בין חיה בתנועה לבין חיה כלואה. נחזור לעדרים במרעה. אם, רק לצורך המחשה, 1,000 כבשים צריכות 1,000 דונם כדי להתקיים, וניקח את השטח ונחלק אותו לארבע יחידות של 250 דונם ל-250 כבשים, זה לא יעבוד, אף על פי שהצפיפות לא השתנתה. שטח פתוח הוא אף פעם לא הומוגני – במקום אחד יש מעיין, במקום אחר יש צל, במקום נוסף צומח עשב בחורף וכן הלאה. במקרים רבים קהילות רועים מעדיפות לחלוק מרחב גדול עם קהילות נוספות או קבוצות נוספות מאשר להתכנס כל אחת אל הטריטוריה הקטנה שלה – וזה לא בגלל שהרועים מנסים להרחיב את חיי החברה שלהם. המאפיין הזה הופך אוכלוסיות של רועים נוודים לכאלה שמאתגרות מאוד את מוסד המדינה, ואנחנו מכירים את זה גם ביחס למצב של הבדואים בישראל ביחס למדינה ובמקומות אחרים במזרח התיכון. סטיין הילגרס הוא לא בדואי וגם לא נווד או נווד למחצה, אבל לאורך הסרט אתם תוכלו לראות את היחסים הלא פשוטים שלו עם המדינה.

הנושא של התנועה קשור באופן ישיר לאחת מהבעיות שמיוחסות לתחום הרעייה בהיבט הסביבתי, והיא רעיית יתר או over grazing, מצב שנוצר כאשר יש יותר מדי בעלי חיים ליחידת שטח, או במילים אחרות, כמות בעלי החיים אינה תואמת את כושר הנשיאה של השטח. בעיה נוספת, שבישראל אנחנו שומעים עליה פחות, היא תת רעייה, או under grazing וזה אחד מהקלפים שמשמש את הגיבור שלנו סטיין כשהוא מנסה להצדיק את הפעילות שלו.

מרעה במונגוליה. צילום: Baron Reznik, Flickr

ציינתי קודם במילה את רועי העזים בערבות העשב במונגוליה. אני חוזרת אליהם כדי להדגים סיטואציה של רועים בעידן של גלובליזציה. חלק גדול מאוד מאוכלוסיית מונגוליה תלוי במרעה לשם הקיום שלו. אחד מהמאפיינים של כלכלת מרעה הוא צריכה עצמית, בעיקר של מוצרי חלב, ומידה מסוימת של סחר עם גורמים מחוץ לקהילה לשם השלמות של דברים כמו למשל תרופות ודלק. אבל הגלובליזציה טרפה את הקלפים. ביקוש גובר לצמר קשמיר הוביל להעמסת יתר על ערבות העשב וכעת, דווקא ההצלחה המסחרית לכאורה של הרועים המונגולים מאיימת על עצם הענף עצמו. אבל לא רק הפרנסה בסכנה, אלא אורח חיים שלם: מחצית משלושת מיליוני תושבי מונגוליה חיים בערבות העשב ומגדלים בהן עזים וחיות אחרות. מאז שמונגוליה נפרדה מהקומוניזם בשנות ה-90, פסק הפיקוח על גודל העדרים ומספר חיות המרעה זינק מ-20 מיליון ל-61.5 מיליון, יותר מפי שלושה. לא רק רעיית היתר מאיימת על ערבות העשב ועל המונגולים אלא גם פיתוח, כרייה וכמובן שינוי אקלים, שכולל התחממות מהירה מאוד באותו חלק של העולם וירידה משמעותית בכמות המשקעים.

בנקודה הזאת סטיין הילגרס, ממקומו בקצהו האחר של העולם מתחבר אל הרועים המונגולים, אל הרועים הרומנים והאיסלנדים, שגם עליהם יש סרטים בפסטיבל הזה, ואל כל הרועים האחרים בעולם. הרעייה, שכמו שאמרתי מוקדם יותר, היא אחת מהכלכלות העתיקות ביותר בהיסטוריה האנושית, ניצבת מול שינויים מהירים – סביבתיים, כלכליים, גיאופוליטיים, דמוגרפיים, אקלימיים וטכנולוגיים שמאיימים על המשך קיומה, וכשמקור המחיה שלך נמצא תחת איום, גם הזהות שלך מאוימת. שינויים תמיד יקרו ותמיד קורים. כמו כל מרכיב אחר בתרבות, ענף המרעה או הרעייה אינו סטטי, אבל כשהשינוי מהיר יותר מהקצב שבו אנחנו מסוגלים לעכל אותו ולהסתגל אליו, מתחילים הכאב והקושי. אחד הדברים שחוזרים בשיחות עם רועים הוא שהם עושים מה שהם עושים לא רק בשביל הכסף, שזה לא משתלם בכלל, כלומר שבעצם יש כאן משהו גדול יותר. אתם תשמעו את זה בדברים של סטיין. הוא נאבק על הקיום הכלכלי שלו, ובמקביל מדבר בשפת הקיימות, הסביבה, המסורת והמורשת.

אני אצטט עכשיו מתוך מאמר של מיכל סדן שכתבה על רועה וצאן בזמר העברי. היא חסכה לי את עבודת ליקוט התכונות שמאפיינות רועים או מיוחסות להם: "מרועה נדרשים כושר הנהגה, אומץ לב, אחריות לכל פרט בעדר, יכולת הסתגלות, יכולת עמידה בתנאים קשים ובסכנות, התמצאות בשטח ויכולת ניווט, תושייה, הגנה על העדר מפני תוקפים, יחסי גומלין עם רועים אחרים, חוש צדק (בחלוקת שטחי המרעה), הימנעות מחדירה לשטחים מעובדים ועוד. הרועה מגלם באורח חייו מושגים ורעיונות כמו: השגחה, מסירות, חמלה, הסתגלות, חירות, ילידיות ועוד."

מה יעשה הרועה אם ייאלץ להיפרד מהמקצוע שלו, מהעדר שלו? כיצד יממש את התכונות האלה? תכונה נוספת שמיוחסת לרועים ולרעייה בכלל היא פסטורליות, שלווה ושלום. אלה גם המילים שבהן משתמש סטיין בפתיחת הסרט. במציאות זה לא ממש ככה. בגלל הצורך במרחב, חברות של רועים מעורבות לעתים קרובות בסכסוכים על רקע טריטוריאלי, לאומי או אתני. בכל מקום בעולם ברגע שמשורטטים גבולות, הרועים בבעיה. הגבולות המדיניים או המוניציפליים אינם חופפים לגבולות השוטטות של העדרים והרועים, אינם נשמעים לאותו היגיון ואינם מצייתים לאותם חוקים.

בשונה מהרועים שפגשתי בשטחי C והזכרתי בתחילת ההרצאה, סטיין אינו שחקן בתוך סכסוך לאומי או אתני, אבל גבולות וגדרות בהחלט משפיעים על חייו. בדיוק באמצע הסרט מגיעה סצנה שבה הוא צריך להעביר את העדר שלו ממקום אחד אל מקום אחר. יש יותר מאפשרות אחת, אבל כולן גרועות כי הן כרוכות במעבר דרך יישובים. סטיין בוחר בדרך הקצרה יותר ועובר דרך עיירה כפרית. ההתחלחלות של תושבי המקום מגללי הכבשים על המדרכות או החשש שמא הן יכרסמו להם את הדשא הם טעימה מאחד מהקונפליקטים הקלאסיים ביותר – בין הרועים הנמצאים בתנועה מתמדת ומחויבים לחיות שלהם, ובין החקלאים יושבי הקבע שמגנים על הטריטוריה שלהם ועל הגידולים שלהם מפני רגליים זרות ושיניים זרות. הקונפליקט הקדום ביותר בין רועים לבין חקלאים שכולנו מכירים הוא סיפור קין והבל, עם קין חקלאי הצמחים והבל רועה הצאן. שני עולמות שמערכת היחסים שלהם עם האדמה שונים. אז הסצנה הזאת בסרט גיבור של כבשים היא, לדעתי, רגע שיא, שבו בלית ברירה שני העולמות נתקלים זה בזה.

אגב, דווקא בגלל התנהלות הכמעט בלתי אפשרית עם הכבשים בהולנד המודרנית, הבירוקרטית, היעילה והמסודרת, יש גם הרבה רגעי חסד. סטיין, בעזרת, בעזרת העיסוק האקזוטי שלו והחמדמדות של הכבשים, מצליח לרתום את הקהילה לעזרתו, וזה מנפיק כמה רגעי חסד, שאחד מהם הוא הקשר של סטיין עם שוחט, על כל הסמליות שבדבר. שימו לזה לב בסרט.

תהליך ההבשלה של הסרט נמשך שמונה שנים, מאז שהבמאי טון ון זנטוורט הכיר את סטיין. הצילומים נמשכו שנתיים, ולכן גם אפשר לראות התפתחות ותהליך, את עונות השנה וגם את מה שעובר על הגיבור. טון אמר שאחד הדברים שהכי אתגרו אותו בעריכה הוא, אני מצטטת, "ליצור איזון מדויק ונכון בדמותו של סטיין. רועה חומל ואוהב מצד אחד, ויזם כעוס ושחוק מהצד השני." אלה בעצם שני הפנים של הרועה הקלאסי – הרך שמטפל בעדר שלו ומוליך אותו והשני שחושף שיניים כדי להגן עליו.

כמה ימים לפני ההקרנה יצרתי קשר עם סטיין. הוא שמח לשמוע שהסרט עליו מופיע בירושלים והתעניין אם עדיין רועים כבשים סביב העיר. שמעתי ממנו מה שלומו אבל אם אפרט, זה יהיה ספוילר. אני רק אציין שהוא עדיין גיבור של כבשים.