Skip to content

הורים שחורים, ילדים שקופים – ראיון עם מועמד לגירוש

20 במאי 2009

אדווין, יו"א איגוד העובדים האפריקאים, אב לשתי בנות, מדבר על הפחד ממשטרת ההגירה ועל החיים דרך עיניהם של ילדי העובדים הזרים

 

 

(צילום: שחף)

 

שכונת התקווה, רביעי אחר הצהריים. זה אולי אחד המקומות האחרונים בתל אביב שעדיין מרגיש כמו שכונה. אני נוקשת על הדלת, ובזמן שאני ממתינה לתשובה, הספר מהחנות שמעבר למדרכה מתעניין. את יודעת מי גר שם? כן. זה אנשים מ– את יודעת, הוא מגשש. כן, אני עוזרת לו, עובדים זרים.

 

כבר עשרים שנה בארץ. מצד אחד גם חלק מהמרקם האנושי, ומצד שני זרים בתוכנו. מבחינת המשטרה והממשלה רק הצד השני מתקיים: הם זרים, ובתור שכאלה אין להם זכויות, גם לא הזכות להישאר פה. ילדיהם שקופים, מחוץ לבית הספר אין להם קיום, גם לא על הנייר. בדירה אני נפגשת עם אדווין, מהגר מליבריה. בהמשך יצטרפו בנותיו, ורדית וגיפטוויל (Giftwill), את אם המשפחה צ'אריטי פגשתי בחטף בחדר המדרגות. בשבועות האחרונים האווירה מתוחה בקרב קהילות העובדים הזרים ובקרב ארגוני הסיוע. בתחילת חודש מאי משטרת ההגירה סיימה לפעול ו"הטיפול" בעובדים הזרים הועבר לידי מנהלת ההגירה. המנהלת החלה ב"מבצע" גירוש שבו תמומש ההחלטה לסלק מכאן את כל ילדי העובדים הזרים שטרם מלאו להם שש שנים. מדובר בכ-2,000 ילדים, ומן הסתם יתלוו אליהם גם יתר בני המשפחה. משפחתו של אדווין מתבוססת בבירוקרטיה הישראלית כבר חודשים רבים בתקווה שיוכלו להישאר כאן.

 

 

שכונת התקווה (יוסי גורביץ')

 

 

ובכל זאת, זבת חלב ודבש 

אדווין, שאינו מוכן להסגיר את גילו, הגיע לכאן ב-1989 כתייר נוצרי אדוק שבא לבקר באתרים הקדושים. על ישראל שמע לראשונה בשיעורי התנ"ך בבית הספר, ואת הידע הרב שלו הוא מפגין בחזרה מפורטת על קורות בני ישראל ממכירת יוסף לשיירת הישמעאלים ועד לסיום הנדודים במדבר. זהו סיפור מאוד סמלי עבורו ועבור חברי קהילתו. "חשבנו שאם נגיע לשם [לארץ ישראל] נראה ארץ זבת חלב ודבש," הוא מספר. "כשגדלנו הבנו שלא זורמים שם חלב ודבש, אבל שזה דימוי סמלי, שכל מה שזורעים באדמה מזין את כל האנשים. רציתי לראות את המקום הזה." הוא הגיע לכאן בספטמבר, ובדצמבר פרצה מלחמה בארצו. "נשארתי והתחלתי לנקות בתים, להרוויח כסף לעתיד שלי. ככה נתקעתי כאן." אצל המשפחה הראשונה שנתנה לו עבודה לפני 20 שנה הוא עדיין מנקה ואוהב אותם מאוד. "הם כמו משפחה, כמו הורים בשבילי," הוא אומר בחיוך.
 
היום הוא נשוי לצ'אריטי מגאנה ואב לשתיים: ורדית בת תשע, לומדת בכיתה ג' בבית ספר הירדן בתל אביב, וגיפטוויל, בת שש ובעלת צרכים מיוחדים, שלומדת בבית ספר של אקי"ם ברמת גן. בשנתיים האחרונות הוא משמש כיו"ר איגוד העובדים האפריקאים, עמותה רשומה שהוקמה ב-1997 וכוללת חוץ ממנו גם מזכיר, מנהל וועד. הם החלו להרגיש רדופים ב-2002, "כשהתחילו לדבר על גירוש ואמרו שצריך להירשם לעזיבה, ואם לא – נצטרך לעמוד בפני גירוש. הרגשנו מאוד רע." למזלם החלקי, באותה תקופה בעקבות בקשת האו"ם למתן הגנה לאנשים מאזורי מלחמה, עובדים זרים מליבריה, סיירה לאון, קונגו וחוף השנהב, קיבלו אשרת שהייה, שאותה היו צריכים לחדש אחת לחצי שנה. אבל רוחב הלב הזה לא האריך ימים. הראשונים שהתבקשו לעזוב היו העובדים מסיירה לאון, לפני שנתיים הגיע גם תורם של הליברים. "כתבנו מכתבים לרשויות, ביקשנו שייתנו לנו זמן, כי לא בטוח בשבילנו לחזור. לא ידענו מה יקרה עם שוב תתפרץ המלחמה." באותו זמן החלה מסכת הסבל של אדווין, בני משפחתו, ורבים אחרים. לחלקם ניתנה האפשרות להישאר, חלקם גורשו, חלקם נעצרו פעם אחר פעם.
 
"אני עדיין כאן כי אנחנו נאבקים לאזרחות עבור הילדות שלנו. בפעם הראשונה קיבלנו דחייה כי הבת שלי הייתה צעירה בחודשיים מדרישות הגיל, שש שנים. אמרו שאני ואשתי בסדר, אבל בגלל הילדה אנחנו צריכים ללכת." בעזרתם של ארגוני זכויות אדם משרד הפנים הסכים למתוח את גבולות הגיל, כך שגיפטוויל תוכל להישאר, אבל אז ועדה אחרת דחתה את המשפחה בטענה שצ'אריטי, האם, אינה עומדת בדרישות. הם לקחו עורך דין, הגישו ערעור ונדחו פעם נוספת. מאז החליפו עורך דין ועודם מקווים שיהיה בסדר, למרות התחושה הקשה שהסחבת הזאת נעשית במכוון, כדי לשבור אותם.
 
 
למרות כל ההשפלות, אתם עדיין רוצים לחיות כאן?
אם אגיד לך שישראל היא לא מקום טוב לחיות בו, זה יהיה שקר. זה מקום שטוב לחיות בו, עם האנשים שבו. אני לא מדבר על הברוטאליות של המשטרה, אני מדבר על האנשים. חלק אכזריים, חלק אנוכיים, אבל נדיר מאוד שמישהו יציק לך. בכל ארץ יש אנשים רעים. יש ארצות שבהן אתה לא יכול ללכת בחופשיות, אבל כאן אתה יכול תמיד.
 
היו לך היתקלויות עם משטרת ההגירה?
משטרת ההגירה אכזרית. כשהם עוצרים אותך, אם אתה רוצה ללכת לשירותים, אפילו לא אכפת להם. ראיתי את זה בעיניים שלי כשנעצרתי [דבר שקרה יותר מפעם אחת, למרות הניירות שמאשרים ששהותו של אדווין חוקית]. הם רצו לבדוק אותי. הראיתי להם את הניירות והם הכריחו אותי להישאר במכונית, אחרת יגישו נגדי תלונה. היו עוד עצורים בניידת. אישה אחת רצתה לעשות פיפי. היא צעקה וצעקה וצעקה, ולא היה אכפת להם. בסוף היא אמרה שהיא תעשה פיפי במכונית, ורק אז שוטרת ליוותה אותה. בשביל מה זה טוב? הם לקחו לי את הטלפון ולא נתנו לי להתקשר לעורכת הדין שלי. הם באופן קבוע מתעלמים מהזכויות שלי. הם לקחו אותי לסיבובים בניידת והורידו אותי במקום רחוק. הם עושים את זה לכולם, גם לנשים. יש אנשים שלא ידעו איפה מורידים אותם והיו צריכים לקחת מונית הביתה ולהביא כסף מהבית, כי לא היה להם מספיק כסף איתם. זה מה שהם עושים.
 
אתה חושב שהם מקבלים הנחיות לפעול ככה?
כן. הם רוצים להשפיל אותנו כדי שנרצה לעזוב את המדינה. אנחנו חושבים שאלה הפקודות שהם מקבלים.
 
יש לך איזשהו תסריט מה יקרה אם לא יתנו לכם להישאר?
אני לא רוצה לחשוב על זה. אני חושב שהם לא צריכים לעשות את זה. אני רוצה להגיד להם שהם לא צריכים לעשות את זה, כי ישראל צריכה להיות המקום האחרון שמשפיל ילדים שנולדו בה. גם אם מדינות אחרות יעשו את זה, ישראל צריכה לא להצטרף, כי בהיסטוריה של אנשים כמונו הם היחידים שסבלו מידי אחיהם בני האדם. בתוך הסבל הזה היו אנשים שבאו להציל אותם והגנו עליהם, החזיקו אותם אצלם, נתנו להם עבודה. אז אם ילד בא לעולם בארץ הזאת… הוא לא נולד מרצונו שלו, הילד הזה לא בא מעצמו, הוא לא ביקש להיוולד כאן. זה הטבע שבמקום שבו גבר ואישה נפגשים – בים, על עץ, על הירח – שם אלוהים בירך אותם שם נולדו להם ילדים, שם הם יחיו. זה חוק בינלאומי וישראל צריכה לציית.
האנשים כאן טובים, אבל כשזה מגיע לענייני רשויות, ענייני ממשלה, אין לנו ביטחון, בעיקר אנחנו, האפריקאים.
 

רק בגלל הצבע

אתה אומר שבגלל שאתם שחורים מתייחסים אליכם ככה?
רק בגלל הצבע. הממשלה הישראלית לא מכירה בהן [הכוונה לבנותיו] כבני אדם. היא מתכחשת לזכויות שלהן. הן כמו רוחות רפאים בארץ הזאת. אם אתה חי במדינה והממשלה לא מכירה בך – את רוח רפאים. אפילו שהן הולכות לבית הספר ומקבלות טיפול רפואי דרך ביטוח פרטי שעשיתי להן – כשהן מחוץ לבית הספר הן לא מזוהות בשום צורה.
 
במהלך השיחה, שמתקיימת באנגלית, ורדית וגיפטוויל נמצאות איתנו בחדר, שקטות ומנומסות יותר מרוב הילדים הישראלים שאני מכירה. ורדית מקשיבה, מבינה הכל, וקל לראות על פניה עד כמה המילים מטרידות אותה. אני שואלת אותה על בית הספר ועל החברים הישראלים. "בהתחלה פחדנו ללכת לבית ספר," היא אומרת בעברית. "פחדנו שהילדים הלבנים יצחקו עלינו ויקראו לנו כושים." וזה קרה? "כן." מצד שני, היא מספרת שיש לה גם חברים ישראלים, לבנים. אלה הם חברים לשעות בית הספר בלבד. בתום יום הלימודים הילדים האפריקאים הולכים למעין צהרון שבו הם לומדים אנגלית, וחוזרים הביתה רק בערב, כשההורים שבים מהעבודה. מאותו רגע גיפטוויל וורדית כמעט שלא יוצאות מהבית. הפעוטות שוהים במעונות מאולתרים וצפופים, שאינם עומדים בשום סטנדרט מבחינת השגחת מבוגרים, בטיחות ואספקת גירויים וחומרים חינוכיים.
 
"הילדים סובלים כי רוב האבות גורשו," אדווין אומר. "הם לא יודעים מה זה אבא. אין גבר בבית. זה מדאיג אותנו, זה מלחיץ את הבנות שלי. המדיניות הייתה לשלוח את האבות הביתה, נישואים רבים נגמרו בגלל זה. הגבר שם, האישה כאן. הרשויות עשו את זה כי חשבו שככה גם הנשים יעזבו, אבל הנשים מנסות לתמוך בגבר. אבל איך אישה יכולה לחיות חמש שנים בלי גבר? חלקן לא עומדות בזה, פונות לגבר אחר. גם הגברים שם הולכים לנשים אחרות. הרשויות גרמו לבעיות בנישואים של אנשים. הנשים לא יכולות לחזור כי הנישואים התפרקו והן מתביישות. אני חושב שכתוב בתורה שאסור לפרק נישואים. אז למה הם תומכים בזה? הם מענישים ילדים תמימים. אם הילדים האלה היו יודעים שהם ייענשו ככה, הם לא היו נולדים כאן, אבל הם לא יכלו לבחור. בגלל שהאבא או האמא לא חוקיים אתם מתעלמים מקיומם של ילדים."
 
דיברתם עם הבנות על אפשרות של גירוש?
לא, אנחנו לא רוצים להכניס להן לראש את האפשרות הזאת. אם יגיע הרגע נתמודד עם זה.
 
בנותיו של אדווין אינן דוברות את שפות האם של הוריהן (שפת הטווי הגנאית ושפת קרוּ הליברית) ואינן מכירות קרובי משפחה מארצות המוצא. הן ילדות ישראליות נוצריות, שמכירות את חגי ישראל מבית הספר ומציינות את חגי הנוצרים בבית ובכנסיה.
 
ומה אחרי שהן יסיימו את בית הספר?
אני רוצה שוורדית תלך לצבא, אני מחכה ליום שבו אראה אותה במדים.
 
באמת, למה?
אני אהיה מאוד גאה בה, הוא אומר, קורן כולו.
 
כי זה כרטיס הכניסה לחברה הישראלית?
כן.
 

 

נערים ליברים במחנה פליטים בגאנה (ניקו קולומבט)

 

הצד המואר של תל אביב

כיושב איגוד העובדים האפריקאים, גוף שהוקם על מנת לפעול למען הקהילה האפריקאית ולמען ילדי העובדים הזרים מכל המדינות, הוא מכיר את הממסד הישראלי, אך הממסד לא תמיד מכיר בו. למרות שהוא יו"ר של עמותה רשומה וחוקית, אדווין ואנשיו מתקשים לפעול. הקשר עם הרשויות נעשה בדרך כלל בתיווכם של "קו חם לעובד" וארגון מסיל"ה, אבל אנשי האיגוד הגיעו לכנסת כמה פעמים בעצמם ונפגשו עם נבחרי העם, ח"כים כמו רן כהן, אופיר פינס ואחרים. "הם הבטיחו לנו הבטחות אבל שום דבר לא קרה," הוא מספר. מאז שהוקמה הממשלה החדשה הם בהמתנה, מחכים לראות כיצד תפעל. התחושה היא כי "לא אכפת להם מאתנו."
על רון חולדאי לעומת זאת, לאדווין יש רק מילים טובות, והרבה. "בשבילנו הוא מושלם. יש לו רגשות כלפי בני אדם, אכפת לו. הוא רוצה להקשיב ולהבין את האנשים הפשוטים. הוא לא עושה רק למען העשירים, הוא פועל עבור כל מי שגר בתל אביב." אדווין מעיד שחולדאי עוזר רבות לקליטת ילדים בבתי ספר, כולל בתי ספר בחינוך המיוחד, דואג להסעות למוסדות החינוך ולמתן טיפולים לילדים חולים. "עיריית תל אביב עושה הרבה למעננו, אני מקווה לפגוש אותו באופן אישי יום אחד." בימים אלה איגוד העובדים האפריקאים מחפש מימון ומקום למרכז קהילתי לילדים ואמהות מקהילת העובדים הזרים, שבו יוכלו בין היתר לרכוש כישורי שימוש במחשב.
 
מה היית אומר לאנשים בממשלה לו יכולת?
אנחנו מבקשים מהאנשים בממשלה להיכנס לנעליים שלנו, של הילדים שלנו. יום אחד הילדים האלה יועילו למדינה. הילדים האלה יחזירו את חובם. הם יניפו את דגל ישראל, הם יהיו אתלטים, מדענים, אנשים בחו"ל שירוממו את שמה של ישראל. ישראל צריכה להפסיק להטריד אותם. מספיק זה מספיק.
יש אנשים שנמצאים כאן 20, 15, 10 שנים, עם ילדים שמעולם לא עזבו את הארץ ואתם מתעלמים מהם. יום אחד ישראל לא תתחרט על שנתנה לילדים האלה זכויות. אבל הם [הממשלה] יסרבו. את יודעת איך הילדים ירגישו? כשהם מסתכלים על אלה שקיבלו תעודת זהות הם מרגישים מנודים, מושפלים. לפעמים הם מתביישים לעמוד ליד אלה שקיבלו. למה יש הורים חופשיים והורים שצריכים להתחבא? כשהילדות שלי רואות את המשטרה, הן אומרות, אבא, אמא, משטרה! הילדים שלנו כל הזמן מדברים על משטרה, הם מפחדים שייקחו להם את ההורים, שיגרשו אותם לארץ שהם לא מכירים, ארץ שהם לא יודעים עליה כלום. איך ילד בן שש, שבע, שמונה יכול לפחד מהמשטרה? הוא רואה את אמא שלו מתחבאת מהמשטרה, הוא לא הולך לבית הספר כשהמשטרה מסתובבת בחוץ. הילדים רואים איך המשטרה לוקחת את אבא, שמה אותו בניידת, ובוכים. ראיתי בעצמי ילד קטן עומד על המרפסת ורואה איך מכניסים את אבא שלו לניידת. האם לאנשים האלה יש ילדים? השוטר מסתכל על הילד ואומר, מצטער.
 
אני בוכה בכל פעם שאני רואה את 'הבריחה מסוביבור'. בכל פעם שאני שומע מישהו, באיראן או בארצות אחרות, אומר שזה [השואה] לא נכון, אני נמלא זעם. ראיתי בטלוויזיה את תאי הגזים, את האנשים שנקברו חיים. אם זה לא אמיתי, אז מה כן אמיתי? כשאני רואה מה שהם עושים לנו ולילדים שלנו, אני שואל, מה זה? במקום לעזור לילדים, מגרשים אותם. האם זאת עוד שואה? זה לא יהיה holocaust, זה יהיה evilcaust, אם ישראל תעצור ילדים והורים. שמעתי שכבר בונים מחנות מעצר מיוחדים עם משחקים לילדים. ישראל לא צריכה לשים ילדים במחנות לגירוש, אפילו לא דקה. אני מכיר איש ביטחון שהוזמן לעבור הכשרה לטיפול במגורשים. הם חיות? איזה פשע הם עשו? חלק מהגוף שלי כאן, כי כשחותכים לילד את חבל הטבור נחתך איתו חלק מהגוף של ההורה. היא [מצביע על גיפטוויל] לא יכולה לקבל טיפול בשום מקום אחר. יש הרבה ילדים עם מגבלות. למזלי הילדה שלי מטופלת. לי זה לא יקרה, אבל מה עם האחרים?
 

*הכתבה פורסמה ב-NRG, כאן היא מובאת בגרסתה המלאה. היא משוחררת מזכויות יוצרים, וכל מי שחושב ששימוש בה או בחלקים ממנה בכל אמצעי יכול לעזור לקהילת הזרים בישראל, רשאי להשתמש בה (לא כולל תמונות).

 
 

Advertisements

From → גרים

8 תגובות
  1. עצוב עצוב

  2. פוסט חשוב. תודה שאת ממשיכה לטפל בנושא
    והלוואי שגזירת הגירוש תבוטל לאלתר.

  3. תודה. גם תגובות כאלה חשובות כחלק מהניסיון לבטל את רוע הגזירה

  4. תודה שהבאת את החומר הזה לכאן.

  5. טוב שכתבת, אלו דברים שצריכים להשמע ולהדהד.

    מה עוד אפשר לעשות למענם?

  6. ולא מפתיע

    ומצד שני משמח מאוד בקטעי החסד המעטים (אבל המזהירים באור יקרות על רקע השחור) שמופיעים כאן. גם לגבי רון חולדאי ועזרתו וגם האבחנה שהוא עושה בין המשטרה והרשויות בישראל לבין הציבור שבחלקו אולי רע ואלים אבל הרוב הגדול אינו כזה.

  7. תודה על ההתעניינות.
    טלי, אני לא יודעת על משהו ספציפי שאפשר לעשות כרגע חוץ מלדאוג שכמה שיותר אנשים ישמעו את הסיפורים על העובדים הזרים.

  8. חזקי ואמצי על פעילותך הברוכה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: