והיער יהדהד בקול צחוק

ב-1971 שחררה להקת לד זפלין את Stairway To Heaven, מדרגות לגן עדן. שנתיים אחר כך, השיר הפך להמנון שממשיך להישמע בתחנות רדיו שמנגנות מוזיקת רוק. לא כולם חושבים שהיצירה של ג'ימי פייג' ורוברט פלנט היא גאונית – יש כאלה שטוענים שמדובר בפלגיאט, וש-Stairway מושפע קצת יותר מדי מקטע אינסטרומנטלי שנקרא Tauros, שבוצע על ידי להקת Spirit שלוש שנים מוקדם יותר. אחרים טוענים, שמה שהפך אותו לכה פופולרי הוא החיבה שרוכשים לו גיטריסטים מתחילים, שמצליחים בקלות יחסית לנגן אקורדים מתוכו. עוד הסבר ציני גורס שהשיר הפך ללהיט מפני שאורכו, כמעט שמונה דקות, התאים בול לשדרני רדיו שרצו לצאת להפסקת סיגריה.

רוברט צמח

 אני לא יודעת מה מכל זה נכון, רק יכולה להעיד שמה שמושך אותי ב-Stairway To Heaven, מלבד הביצוע, הוא האווירה אפופת המסתורין שלו והמילים שמספרות סיפור קצת מעורפל. לא מזמן תרגמתי אותו לעברית, ותוך כדי כך נוכחתי שהוא טעון במסרים ירוקים. אני מודעת לנטייה שלי לחפש תכנים ירוקים בתוך כל מה שאני אוהבת, וגם יודעת שבדרך כלל אנשים מצליחים למצוא הוכחות לתיאוריות שניסחו מראש.

 אבל לפני כמה ימים ציפתה לי הפתעה קטנה בין דפי הספר וולדן של הנרי דויד ת'ורו.

על וולדן שמעתי לראשונה לפני שנה בערך, מדרור, סטודנט לתואר שני במדעי איכות הסביבה. הוא קרא את הספר בשקיקה וסיפר שזהו הספר הסביבתני הראשון. לא היה קל במיוחד להשיג עותק, אבל בסופו של דבר – ואני חושבת שזה יפה – מצאתי אותו בחנות ספרים מיד שנייה. יש בידי תרגום בן 48 שנים לספר שנכתב באמצע המאה ה-19, ואני לא יודעת מה מרתק אותי יותר – התוכן, או העברית הארכאית העשירה והתרגום הטרחני משהו.

אגם וולדן (צילום: Rachel Ricci)

מדובר בקלאסיקה אמריקאית שנוצרה על שפת אגם וולדן במדינת מסצ'וסטס, סמוך לעיירה קונקורד, בזמן שהמאבק נגד העבדות בארצות הברית תפס תאוצה. ת'ורו הוא סופר, משורר, פילוסוף ונטורליסט, שבחר לפרוש מחיי העיר ולחיות בבקתה מבודדת ביער על גדות האגם.

הנרי דויד ת'ורו (ויקישיתוף)

הוא מזכיר קצת את כריסטופר מקנדלס מ-Into The Wild בבחירתו להסתפק במועט ולעמוד לבדו, פנים אל פנים, מול איתני הטבע ומול עצמו. בניגוד למקנדלס, ת'ורו כן פוגש בני אדם בתקופת שהותו ביער ולמזלנו גם יוצא ממנה חי. הוא מתעד את הטבע שסביבו; נתונים שאסף משמשים היום חוקרי אקלים וסביבה ואף נחשבים עדויות ראשונות להתחממות הגלובלית. הוא גם עוסק בביקורת חברתית ומציע לנו לעבוד מעט. הרציונל: אם עובדים מעט, מרוויחים מעט ואז אי אפשר לאכול הרבה. אבל מי צריך לאכול הרבה כשעובדים מעט? את עודף הזמן אפשר לנצל להרהור, התבוננות בטבע, קריאה והתפתחות עצמית. הוא מרבה לצטט את המיתולוגיה היוונית ואת הוודות הקדושות, שהרי נאמר ב-Stairway, "כשהכול אחד ואחד הוא הכול, להיות אבן ולא להתגלגל."

טבלן מצוי (צילום: Mike Baird)

 ובחזרה למר פלנט. אחת השורות האהובות עלי ב-Stairway To Heaven אומרת: And the forest will echo with laughter. זה תמיד נשמע לי כמו חזון אופטימי, שמדבר על יום בהיר אחד שבו אנו בני האדם כבר לא נהיה כאן כדי להציק לחיות ולצמחים, כדי להחריב מערכות אקולוגיות ולכרות יערות. ביום הזה, היער השב לחיים יהדהד בקול צחוק. הופתעתי לגלות שהמילים לקוחות מספרו של ת'ורו. בעמוד 233 בנוסח העברי, בפרק "שכני בעלי החיים", ת'ורו מתאר את הטבלן: "בסתיו בא, כרגיל, הטבלן, כדי להשיר נוצותיו ולרחוץ באגם. היער כולו כבר היה מהדהד בצחוקו הפראי בטרם קמתי משנתי." (תרגום: חנוך קלעי)

עטיפת התרגום העברי לוולדן

השיר כולו מהדהד את קולו של וולדן, אם כי ת'ורו כמעט שאינו מזכיר נשים בספר, לעומת זאת הוא בהחלט אומר שלא כל הנוצץ זהב, בטח לא זה שקונים בחנות.

כאן אפשר לקרוא אותו בשפת המקור