Skip to content

פיצת פרא טבעונית

לפיצה הזאת יש שלושה יתרונות חשובים: 1. היא מהירת הכנה וקלת הכנה; יש בה הרבה מקום לאלתורים, תכונה שחשובה לי מאוד במתכונים; היא אינה מכילה תחליפי גבינה טבעוניים מתועשים ומפוקפקים.

piz1פיצה טבעונית. אפשר גם בטוסטר אובן

כמו לכל פיצה, גם לזאת יש ארבעה מרכיבים: בסיס מבצק, רוטב, גבימה – החלופה הטבעונית שלי לגבינה – ותוספות. אפרט איך להכין כל אחד מהם לפי סדר העבודה. המתכון מתאים לשתי פיצות אישיות. אפשר כמובן לאמץ רק חלק מהמרכיבים ואת האחרים להחליף באחרים המועדפים עליכם.

הרוטב
מכניסים לבלנדר עגבניה גדולה ובשלה, זילוף של שמן זית, קמצוץ של מלח וטוחנים.
אפשר וכדאי לצרף אחד או יותר מאלה: שן שום, חתיכת בצל, עשבי תיבול (אורגנו, בזיליקום, תימין…), חתיכת פלפל אדום, עגבניה מיובשת.
מעבירים את התערובת הטחונה לסיר קטן, מרתיחים, מנמיכים את האש ומבשלים על להבה נמוכה עד לצמצום. עניין של כ-20 דקות.
*הרוטב הזה שימושי מאוד גם כרוטב לפסטה, רוטב לקציצות, תוספת לטחינה, מטבל וכו'. כדאי להכין הרבה ממנו ולהתאים אותו לטעמים שאתם אוהבים. הוא מצוין גם כאמצעי להיפטרות מעודפי עגבניות ופלפלים.

הגבימה
מערבבים כף חמאת שקדים, כף פתיתי שמרי בירה ושלוש-ארבע כפות מים לקבלת משחה חלקה. לטעמי אין צורך לתבל, אבל בהחלט אפשר להוסיף מלח וגם רוטב צ'ילי.
שלא תגידו שלא אמרתי: הגבימה טעימה וקרמית, אבל לא מתנהגת כמו גבינה צהובה או מוצרלה, כולל אפקט החוטים הנודע. עוד משהו בעניין הגבימה: פתיתי שמרי הבירה הם מוצר שצריך להתרגל אליו (לי לקח קצת זמן). אפשר לאכול את הגבימה נאה, אבל בעיניי היא מתאימה במיוחד לשימושים מהסוג הנוכחי.

הבסיס
מכינים בצק לפי המתכון הזה, שמתאים גם להכנת פיתות שטוחות ופריכות על מחבת. אם אין לכם חשק להתבצק, אפשר להשתמש גם בפיתה, פרוסת לחם או כל בצק מוכן שיש לכם.
מחלקים את הבצק לכדורים בגודל של ביצה (סליחה וזה) ומרדדים כל אחד מהם לעלה דק על משטח מקומח.

pizפורנו אוכל. מותר להראות לילדים ולהפיץ באינטרנט

החיבור
מחממים את התנור במצב גריל ל-180 מעלות או ל-150 בטורבו.
מורחים על כל עלה בצק כמות נדיבה של רוטב. מזלפים מעל הרוטב את הגבימה. מפזרים מעל: זיתים, פרוסות דקות של פלפל, פטריות, בצל או קישואים, עלים ירוקים ואפילו פרורי טופו.
מכניסים את הפיצות לתנור עד שהגבימה מזהיבה.

piz2אם הייתי מביאה את הפיצה הזאת לבית-הספר לאמנות שבו למדתי פעם, היו אומרים לי בטח משהו כמו, "יופי. יש בזה תנועה"

אל תשכחו להתייחס אל פני הפיצה כאל קנבאס שאפשר ליצור עליו קומפוזיציות כיד הדמיון והמקרר, גם אם יש לכם ילדים וגם אם אין. זה כיף.

טבעונות – דוח מצב (לא משהו)

אני יודעת שהפוסט הזה ירגיז אנשים מסוימים באותה מידה שאני בטוחה שהוא יעורר הזדהות באחרים. בכמה מילים: מתחיל להישבר לי מהטבעונות ואני לא יודעת מה לעשות. מצד אחד דאגה לגורלן של החיות, מצד שני התחושה שזה לא עובד מספיק טוב בשבילי, מצד שלישי אין עם מי לדבר בלי לחטוף על הראש

בתחילת 2010 היה לי טור בישול טבעוני במעריב, בזמן שמדורי בישול ואוכל טבעוניים עדיין לא ממש נראו כאן, בערך שנה לפני הפצעתו של יורופסקי. שנה אחרי זה, בהיותי בהיריון, הרגשתי שאני לא מסוגלת לאכול יותר ביצים ובזאת הושלם סופית המעבר מצמחונות ארוכת שנים לתזונה על טהרת הצומח. קרה מדי פעם ש"מעדתי" אל הצמחונות – לא ברמה של להכין חביתה או להזמין עוגת גבינה בבית קפה, אבל כן הרשיתי לעצמי הקלות מחוץ לבית, בעיקר בתקופה שבה הינקתי ופשוט הייתי רעבה כל הזמן. כשהשאלה הייתה האם להתחרפן מרעב או להזמין כריך צמחוני, בדרך כלל בחרתי באפשרות מספר 2. מהסיבות האלה הגדרתי את עצמי כ-95% טבעונית. מדובר בטבעונות מטעמי מצפון, שנבעה מתוך צער בעלי חיים, סיבות אקולוגיות והמודעות לתרומה של צריכת מזון מהחי לרעב העולמי. יש גם סיבות "רוחניות" יותר, אבל אשאיר אותן מחוץ לדיון כרגע.

ריג'להפחמימות וקטניות #1

בבית אני מבשלת ואוכלת אוכל טבעוני בלבד, וכיוון שאני עובדת מהבית, מדובר ברוב המוחלט של הארוחות והפסקות הקפה שלי. הסידור הזה משחרר אותי מהתלות שבהיצע הטבעוני הדל בבתי אוכל או מהגבלה עצמית לבתי אוכל טבעוניים בלבד. אגב, מתוך השבעה שדגמתי בארץ, רק באחד גם האוכל וגם השירות היו טובים מאוד. בשניים שני המדדים היו מחורבנים, והיתר נפלו באחד המדדים או היו בינוניים בואכה בינוניים-מינוס בשניהם. העבודה והאכילה בבית אמורות להיות מצב אידיאלי, רק ש:

  • סויה לא בריאה לי. לא מדובר על הוויכוח הישן האם הפיטואסטרוגנים שבסויה מסוכנים לציבור או לא, אלא בעניין אישי. סאייטן לא טעים לי, מסיבות אקולוגיות ומתוך ניסיון לאכול בריא אני נמנעת ממזון מתועש, את הקינואה אני מעדיפה להשאיר לבוליביאנים והפרואנים ההרריים שטירוף הקינואה במערב פשוט גנב להם את הלחם מהסל. המשמעות היא שכדי לצרוך חלבון אני תלויה בעיקר בקטניות (אני יודעת, גם סויה היא קטנית). ועכשיו, עם יד על הבטן – כמה עדשים ושעועית אפשר לאכול?
  • חלופות כמו פטריות ואצות אני אוכלת כמובן, אבל א. מדובר במוצרים יקרים שאני לא יכולה לבסס עליהם את התפריט שלי; ב. הם כל-כך ארוזים, שאולי לא אכלתי תרנגולת, אבל חנקתי דולפין וגדעתי יער גשם עם הניילון.
  • כיוון שקטניות לא עושות את העבודה מספיק טוב בשבילי, אני מוצאת את עצמי מסתמכת יותר ויותר על פחמימות – בעיקר דגנים – כדי לשבוע, עם כל הכבוד לירקות וטחינה. זה מחמיר בעיקר בקיץ כשאין סבלנות לבישולים. במצב אידיאלי הייתי מסתמכת על סלטים ומוקפצים, אבל לכי תקפיצי פול או שעועית ברבוניה.
  • יש לי בת. הנושא של ילדים טבעונים די מושתק, אפילו בסביבות הטבעוניסטיות הקולניות ביותר. מתוך עשרות הטבעונים שחברים שלי בפייסבוק, יש בין אחת לשלוש שמספרות בפירוט על גידול ילדים טבעונים. כשהם יונקים – אין בעיה. כשהם קטנים – אפשר להסתדר. אבל מה עושים כשהילדה הולכת לגן? מה לגבי מצב, כמו שלי, שבו אמא ואבא חיים בנפרד ואבא לא טבעוני ולא צמחוני? מה לגבי ביקורים אצל חברים? אין לי שום כוונה לתת לבת שלי הנחיות לא להתכבד במה שמוצע לה אצל חברים או לברר ממה האוכל עשוי והאם אמא מרשה. הבת הספציפית שלי אוהבת – כן, כן – קוטג' ועוף, מודיעה לי מדי פעם שהיא לא אוהבת ירקות, ומצהירה "בגן אני אוהבת טחינה, בבית לא!" אז בבית היא אוכלת את האוכל הטבעוני שאני מכינה לה, אבל מדובר רק בחלק מהארוחות שהיא מקבלת במהלך השבוע.
  • אין טבעונים בסביבה שלי. יש כמה וכמה אנשים שהפחיתו מאוד את צריכת המזון מהחי, אבל טבעונים – גורנישט. מתחיל להימאס לי לאכול סלטים ואורז בארוחות משפחתיות, להרגיש לא נוח ברוב בתי הקפה או להתנצל בפני עצמי ובפני משטרת המזון הפייסבוקית, שכאילו מרחפת תמיד מעל, כשאני אוכלת בחו"ל או בחוץ כריך שנמרח בחמאה.
  • הכי גרוע: נדפקו לי הזיכרון והמרץ. אני עדיין לא יודעת אם זה קשור רק לאוכל, אבל נראה לי שיש סיבה לחשוש.

דהלפחמימות וקטניות #2

במצב אידיאלי הייתי יכולה אולי למצוא את התמיכה והטיפים בקבוצות טבעוניות ברשתות החברתיות, אבל גיליתי שאני עוזבת אותן אחת אחרי השנייה כי:

  • לעתים נוצר הרושם שהגורם המאחד בהן הוא שנאת "קרניסטים" (מילת גנאי על משקל שוביניסטים שמתארת את צמחונים ואוכלי בשר) יותר מאהבת בעלי חיים. חשתי אווירה מתלהמת, ראיית עולם דיכוטומית וילדותית וקושי לחבר בין זה שכן, אתם לגמרי צודקים בנוגע למצבם החמור של בעלי החיים, אבל מה לעשות – הצלחת היא מקום אינטימי, ואנשים לא כל-כך ששים להקשיב לאנשים אחרים שקוראים להם "רוצחים".
  • הנהייה אחרי תחיליפי בשר, ביצים ומוצרי חלב טבעוניים, תוך התעקשות להתעלם מההשלכות הסביבתיות. באחת מקבוצות המתכונים למשל, היה אפשר לדבר על כל דבר שקשור באוכל ובטבעונות, חוץ מלתמוה על ההתלהבות ממוצרים מתועשים. כשהייתי מצייצת על זה משהו, מיד היו קמים להשתיק אותי, מה שגרם לי לחשוד שאולי למנהלי הקבוצות יש קומבינות בחברות כמו "טבע דלי".
  • התרוצצו שם עצות תזונתיות לא אחראיות, שהושפרצו ממקלדות של אנשים שעברו לתזונה טבעונית לפני מקסימום שנה, כשבגופם טרם נוצרו חוסרים של ברזל ו-B12, לא היניקו מעולם, לא גידלו ילדים, לא אירחו את המשפחה לארוחת ערב ומעולם לא בדקו את "העובדות" מבית מדרשו של יורופסקי, מה שמביא אותי לבעיה הבאה:
  • כמויות מטורפות של Bad Science, בעיקר שכתוב האבולוציה והתעלמות מהעובדה הפשוטה שאין עדויות לקיומה של תרבות אנושים ארוכת שנים שהייתה טבעונית. החבר'ה מתעלמים גם מכך שבאזורים צחיחים וקרים אי אפשר לשרוד ללא מזון מהחי, אלא אם מתבססים על מזון מתועש או כזה שמגיע מרחוק. חסרה גם התייחסות רצינית לכך שהנזקים הבריאותיים שנקשרים לאכילת מזון מהחי בדרך כלל חופפים לאכילת ג'אנק ולא לאכילה מוגבלת של מוצרים בטוחים ונקיים מהחי. בכל מקרה, זאת טעות טקטית לדבר על ההיבט הבריאותי כשהגורם החשוב לטבעונות הוא צב"ח. הצווחנים סתם מרימים פעם אחר פעם להנחתה ומספקים למתנגדים הרבה חומר להטיח בהם בחזרה.
  • הדתיות. בשבילי טבעונות היא האסטרטגיה הטובה ביותר הקיימת כרגע למניעת סבל מבעלי חיים. היא לא מטרה בפני עצמה. אין מבחינתי שום "דרגות קדושה" על פי משך הטבעונות, מידת הטוהרה הטבעונית, מעבר לטבעונאות או "התקדמות" לתזונת 80/10/10/ . דבילי בעיניי ולחלוטין לא מקיים, לזרוק לפח מזון שקנית בתום לב כי גילית בדיעבד שהוא מכיל רכיב כלשהו מהחי. לא לקנות אותו יותר – מובן לגמרי, אבל לזרוק רק מטעמי כשרות? גם לא מובן לי איך כמה מהאנשים שצועקים הכי חזק שחלב זה אונס ממליצים על מוצרי סויה של חברות כמו תנובה ושטראוס, שמה שהן עושות לסביבה, לצרכנים ולחלק מהעובדים שלהן רחוק מאוד מלהיות מוסרי.
  • השפה. מצבן של חיות המשק קשה מספיק. הגיוס של מושגים מהשואה ומהעבריינות המינית מעורר בי צמרמורת והוא בעיניי זילות של האונס ושל השואה.
  • הניגוד המחריד בין אדישות או שנאה למצבם של בני אנוש (בעזה למשל) לבין חמלה כלפי בעלי-חיים. אני משערת שרוב הטבעונים אינם כאלה, אבל התופעה קיימת.
  • יש עוד לא מעט דברים נוספים שמפריעים לא בשיח הטבעוני ומרחיקים אותי מהזדהות עם התנועה. מבחינתי הם מסתכמים במשהו כמו יותר מדי גארי יורופסקי, פחות מדי ג'ונתן ספרן פויר.

גריסים עם ירוקיםפחמימות וקטניות #3

אז לאן אני לוקחת את זה מכאן? אין לי תשובה מלאה. כמו בתחילת הדרך גם עכשיו אני חושבת שצריך לעודד אנשים לצרוך פחות מזון מהחי אבל לא להציב את האולטימטום של או טבעונות או כלום. לא מעט טבעונים מוצהרים מספרים לי מדי פעם שהם מזייפים. הם כמובן לא יודו בזה בגלוי, כי מי רוצה שיעשו בו לינץ' פייסבוקי. יש כאלה שמרשים לעצמם דבש, אחרים טועמים מהחי כשהם יושבים עם חברים, יש אנשים שאצלם לחלב בקפה טרם נמצאה חלופה טבעונית, יש מי שטבעוני בבית וצמחוני או אוכל-כל בחוץ. אני חושבת שההקלות האלה בסגר חיוביות כי הן מאפשרות לכמעטבעונים להמשיך לתרום את חלקם לצמצום צריכת המוצרים מהחי.
כתרומה למאמץ אני אמשיך לפרסם מתכונים טבעוניים שמשתדלים גם להיות ידידותיים לסביבה. אני לא יודעת מה אעשה עם התפריט שלי. קשה לי לדמיין את עצמי נוגעת בבשר או מתחילה פתאום לאכול חביתה וקוטג'. התמונות הקשות מהחוות נמצאות תמיד בתודעה, אבל אני אצטרך למצוא פיתרון יצירתי כלשהו.

חצילים עגבניות תרד פקאןפחמימות ו… היי, אין כאן קטניות!

קיימות בפריז – ווי מדאם או נו מדאם?

עד כמה פריז ידידותית לתייר הירוק? במובנים מסוימים מאוד, באחרים פחות. אבל לפני הכול, הסתייגות: סופשבוע אחד בעיר לא מספיק בשביל להסיק מסקנות וכל מה שנכתב כאן מבוסס על התרשמות כללית ואישית לחלוטין. Après vous!

 

MICKEY MOUSEיש באגטים, יש עכברים, אין חתולים (התמונה מכאן: http://www.wdwparkhoppers.com)

נתחיל מהתחתית. לא ייצרתי הרבה זבל בפריז, ובכל זאת: המקום היחידי בעיר שבו נתקלתי בפחים להפרדת אשפה היה שדה התעופה, וגם שם הסתפקו בחלוקה הצנועה לשתי קטגוריות בלבד: פחיות + בקבוקים וכל היתר. למען האמת גם סתם פחי רחוב חסרים. היעדרם הורגש במיוחד ברחבי שוק יום א' שמתקיים באזור הבסטיליה, מה שגרם לי לשקול לבלוע את חרצני הדובדבנים המשובחים שקנינו בדוכנו של אחד הירקנים.

2014-07-25_16-17-46_652 2014-07-27_17-02-27_410למעלה: הלובר מבעד לפירמידת הזכוכית. חשוב לזכור שלא חייבים לשלם כדי להנות משכיות החמדה של בירת צרפת. הן רבות מאוד ויפות גם מבחוץ. למטה: שער הניצחון בעיר שאין בה מספיק ספסלים

אם כבר מדברים על קניות, המוכרים הפריזאים שולפים אוטומטית שקיות פלסטיק וטומנים בהן גם רכישות שנעטפו בנייר. אם כבר מדברים על אוכל… טוב, נחכה עם זה רגע.
ההתניידות בעיר קלה למדי, מה שכמובן חוסך זיהום אוויר. אפשר לקנות כרטיס יומי למטרו בעשרה יורו, לא כולל רכבות לפרברים. חוץ מזה העיר נוחה מאוד להליכה ברגל. אני חשבתי שכל הפריזאיות ייראו מטופפות על עקבים גבוהים ודקיקים, אבל רובן בוחרות בנעליים נוחות וכנראה מנצלות את היותה של העיר שטוחה, נוחה לניווט ומצוידת במדרכות רחבות שאינן נחסמות על ידי מכוניות חונות ודי קל למצוא בהן צל. יש סצנת אופניים די מפותחת בפריז, עם סידור המקביל ל"תל-אופן" המוכר אצלנו ואפשרות לשכירת אופניים. יש גם שבילי אופניים, שאינם מופרדים תמיד מהמדרכות (גם זה כמו בתל-אביב). לא ראיתי הרבה כלי רכב חשמליים.

2014-07-25_16-34-24_646פריז קוקטית, אבל קצת פחות מהמצופה. נעליים שטוחות על גשר מעל הסיינה

עוד משהו שלא ראיתי בעיר האורות זה חתולים. אפילו לא קצה זנב אחד! בעכברים לעומת זאת נתקלתי, ולאו דווקא במטרו. גם כלבים אין המון. המעטים שפגשתי היו מטופחים למשעי ואחד מהם אף כרסם להנאתו את העקב שלי, בלי שהדבר יטריד את בעליו שישב על ספסל לצדי. לא, אין קקי על המדרכות. אם כבר מציינים ספסלים, אז יש מעט מדי מהם בעיר. אלה שמצויים בתחנות המטרו עוצבו כך שחסרי בית לא יוכלו לישון עליהם. יש בעיר לא מעט אנשים שאין להם קורת גג לישון תחתיה. להפתעתי לא הבחנתי בסצנה מפותחת של אמנות רחוב. מעט הלהקות שפגשתי ברחוב היו מרשימות למדי (בכל זאת, עיר של מועדוני ג'ז!) ובמנהרות המטרו נגנים מצוינים עינגו את האוזניים בעזרת האקוסטיקה המיוחדת של המקום. ברובע הלטיני, בשעות הערב, מוכרי תכשיטים ופיצ'יבקעס אחרים ממקומות שונים בעולם פורסים את מרכולתם על המדרכות. בקטע רחוב של חמישה מטרים בערך פגשנו אמנים מארגנטינה, טיבט, חוף השנהב ואני חושבת שגם כמה מצרפת.

2014-07-26_18-40-39_247 2014-07-26_20-03-10_237גני לוקסמבורג. למעלה: אני, למטה: דיוניסוס

פריז הזכירה לי את ברלין בהרבה מובנים: הנהר הגדול וסירות התיירים ששטות בו, הגשרים עם מנעולי האהבה, הכנסיות, הארמונות והמבנים המפוארים שרבים מהם נחרבו ושופצו לאחר המלחמה, הפסלים הרבים, הכבוד לעבר הרחוק, ההיסטוריה הקרובה הקודרת, מזג האוויר הידידותי בקיץ… אבל בברלין יש הרבה יותר גנים ציבוריים ופארקים והרבה יותר טבע עירוני משוחרר. בפריז הבחנתי בערך בשישה סוגים של בעלי כנף, מהם שניים עופות מים, והעכברים שהזכרתי קודם. אני חושבת שזה די מעט. יש בפריז גנים גדולים, מפוארים ומפורסמים כמו גני לוקסמבורג, גני טוולירי, יער בולון ועוד. הצמחייה שם נהנית מכ-12 ימי גשם בחודש בממוצע והירוק זוהר ונעים גם בלי מערכות השקיה.

2014-07-25_16-17-46_652 (2)הוי נוטרדם, ווי מדאם, נו מדאם, קסם זר בנאדם

אם נחזור לעניין האוכל, אז אולי נתחיל מהפחים שהזכרתי את מיעוטם. אולי הסיבה לכך היא שהפריזאים מייצרים מעט זבל בהשוואה לניו יורקים, לדוגמה. לא רואים בעיר הרבה מזללות ג'אנק, תחום הטייק אוויי אינו נראה מפותח וגם אין המון קיוסקים שמשחררים לרחוב אנשים עם שקיות מזהמות של חטיפים. כל זה חוסך כמובן הרבה כלים חד-פעמיים וזבל צבעוני ומיותר. עם זאת, פריז היא לא עיר לטבעונים. אם אינכם מצוידים בתוכנית מוכנה מראש למקומות לאכול בהם או באספקת אינטרנט שוטפת (קטע בעייתי בבירת צרפת), תצטרכו לאלתר, והרבה. הסלטים בבתי האוכל כוללים תמיד מרכיב אחד מהחי לפחות, בדרך כלל יותר: גבינה שמנה, גבינה שמנה מסוג אחר, פיסת חזיר, אנשובי, טונה, ביצה, חזה עוף. אפשר לבקש בלי, אבל לא תקבלו טופו או אבוקדו במקום. אם אתם מזמינים סלט ירקות פשוט, אל תשכחו לבקש שלא יוסיפו לכם רוטב, כי הוא נוטה להיות על בסיס מיונז. כך גם הכריכים. אחר-צהריים אחד נכנסנו למקום חביב שבו שמחו להכין לנו כריכים לפי בקשתנו, אבל לא היו להם ירקות בכלל. נפרדנו כידידים. אחת הארוחות הכי טובות שלי בעיר הייתה באגט, פלפלים ממולאים בירקות ובירה שנרכשו במעדנייה ונאכלו על גדת הנהר. בעלות של כ-10 עד 15 יורו לאדם אפשר לארגן ארוחת פיקניק לא רעה בכלל, כולל שתייה. כדאי לעשות זאת בקרבת שוק מזון וכך לנצל גם הירקות והפירות היפים מאוד שנמכרים בעיר, רבים מהם מזנים שלא סביר שתראו בארץ: בננות ננסיות, המון פירות יער, זנים מעניינים של עגבניות ותאנים, עלי סלט יפים שלא את כולם זיהיתי, פטריות אקזוטיות, צנוניות מוארכות עם קצה לבן, אפרסקים פחוסים ועוד. לא תמיד זול, אבל שווה.

2014-07-27_14-21-28_760יש בעיר סצנת אופניים לא רעה, אבל החבר'ה האלה עושים את הדור דה פראנס, שהסתיים בדיוק בסופש שבו שהיתי בעיר. אל תחמיצו אם אתם שם כשזה קורה

בטח שמעתם על כך שהצרפתים מסרבים לדבר אנגלית וממש לא משתדלים להיות נחמדים. הרשו לי להפריך. רוב האנשים שבהם נתקלנו, בדרך כלל כאלה שסיפקו שירותים שונים, היו נחמדים, אדיבים ולא פעם ידידותיים וחמימים. רבים מהם אכן אינם מדברים אנגלית, אבל הם כן מבינים אותה. כך שהשיחות מתחילות בפנייה באנגלית וממשיכות למענה בצרפתית שממנו צריך לפענח את הכוונה, מה שעם קצת רצון טוב והרבה תנועות ידיים וכושר אלתור – מצליח. העיר רב-תרבותי מאוד ורואים בה המון מהגרים מאפריקה, אסיה והמזרח התיכון, וזה אולי מה שתרם ליכולת התקשורת המשופרת של המקומיים. נהניתי במיוחד לבהות בתלבושות המסורתיות של הנשים האפריקאיות בסוף השבוע, אבל היי – אני לא בלוג אופנה.

מגפיים קונים מהר (ואחר-כך מצטערים על זה)

תארו לכם שבמקום לשלם סכום חד-פעמי על נעליים, הייתם משלמים לפי שימוש – נניח 15 ש"ח ליום נעילה. הייתם מסכימים? אם אתם רוכשים נעליים ברשת כמו TOGO הזולה, יש סיכוי שתרגום מחיר הנעליים לתשלום לפי שימוש יהיה גבוה למדי. בשירות הלקוחות לא יעזרו לכם

טבעונות וקיימות הן חברות טובות בדרך-כלל, אבל לפעמים הן מתנגשות, למשל במקרה הזה. בחורף האחרון, מתוך החלטה פזיזה, נכנסתי לחנות נעליים מרשת TOGO. לכאורה בחירה הגיונית: הרשת מציעה מבחר גדול של נעליים אופנתיות, זולות וללא מרכיבים מהחי. גורם אחד בעייתי במשוואה הזאת – המחיר הזול. מישהו או משהו משלם עליו. כשבוחרים נעליים באיכות ירודה מחומר סינתטי, הפריט האופנתי הופך מהר מאוד לאשפה בלתי מתכלה (ואני אפילו לא נכנסת להיבט האנושי – אם נעליים שעשו את כל הדרך מסין עד לפה עולות מעט כל-כך, אחרי מע"מ והכול, מה זה אומר על הסיני שייצר אותן?).

DSCF4260המגפיים של שחר. מעניין מה ברוך היה עושה

המגפיים היפים, ואני עדיין חושבת כך, שקניתי ננעלו אולי 10 פעמים. אולי. מהר מאוד בסולייה של אחד מהם נבקע חריץ שהפך את השימוש בהם לבלתי אפשרי. בחנות סירבו לעזור ורק ציינו שבאתר החברה יש גישה לשירות לקוחות. פניתי אליהם. ציינתי את מספר הדגם, המחיר, החנות והתקלה.
זאת הייתה התשובה: "שחר שלום רב , כפי שצוין בסניף . הנעלים אינם נמכרות יותר בסניפים ועל כן לא ניתן לתת שירות בעבורם . בברכה שירות לקוחות טוגו  ." (השגיאות במקור).
לא ויתרתי ועניתי: "שלום, אם אני מבינה נכון, מה שאתם בעצם אומרים, שבסדר מבחינתכם למכור מוצר פגום ללא שום אחריות עליו, רק מפני שהוא אזל מהחנויות? מה לגבי החזרת כסף או זיכוי?"
הם מצדם: "שחר הדגם לא אזל , אלא הוא שייך לעונה קודמת שאין על דגמים אלו יותר אחריות או שירות."
ואני: "שלום למשיב/ה האנונימי/ת, הסיבה לכך שאתם מסרבים לספק אחריות או שירות אינה מענייניי. מבחינתי הסיפור פשוט מאוד: קניתי מגפיים שנהרסו לאחר שימושים ספורים וחברת טוגו מסרבת לפצות אותי. תקנו אותי אם אני טועה. אם תעמדו בסירובכם, מובן שלא אקנה יותר אצלכם, אבל גם אשתמש במדיה החברתית ובכל האמצעים שברשותי על מנת להפיץ את תמונת המוצר הפגום ואת המענה שסיפקתם."
לא שמעתי מהם מאז. בניגוד אליהם, אני כן עומדת בהתחייבותי כלפיהם ומספרת לכם את זה.

DSCF4261מבט קרוב על הפגם, שלא ממש מעניין את שירות הלקוחות של TOGO

המוצרים של טוגו הם דוגמה קלאסית ל"אין לי מספיק כסף בשביל לקנות בזול". עם הזמן נעשה קל יותר לקנות נעליים ללא מוצרים מהחי גם מחברות שמקפידות יותר על איכות המוצרים שלהן. אני מעדיפה לקנות פחות ולהשתמש יותר. הנעליים הצהובות בתמונות נקנו בחנות יד שנייה. אני לא יודעת מאיזה חומר הן עשויות וגם בחנות לא ידעו. ובכל מקרה, מדובר בקנייה הרבה יותר זולה ומוצלחת מהקנייה ב-TOGO. אני חושבת שגם מוסרית יותר.

DSCF4263אפשר גם אחרת. את הפרח ניתן להסיר ולהחזיר בקלות

DSCF4264פרט. אני מקווה שהוא לא נתפר על-ידי ילד רעב בסדנת יזע

לפעמים גם אני אוכלת בכלים חד-פעמיים

האמת שרציתי לכתוב פוסט על משהו חד-פעמי אחר – הנעליים של חברת TOGO הנלוזה, אבל הן ימתינו לפעם הבאה. הפוסט הזה מוקדש לכלי אוכל.

כלי קיבול אכילים אינם דבר חדש והם פתרון אקולוגי מעולה לאריזת אוכל רחוב. גביעי ופל לגלידה, לאפות או פיתות שחובקות מנת סביח או פלאפל הם דוגמאות נפוצות במיוחד. מה יותר טוב ממוצר שגם חוסך כלים חד-פעמיים או כלים שצריך לרחוץ וגם תורם לתחושת השובע. משמין? בחיאת, מי שאוכל גלידה ושווארמה כנראה ממילא ויתר לעצמו על ספירת הקלוריות באותה ארוחה. כלי הקיבול יכולים להיות מזינים, אם אתם מכינים אותם בעצמכם ושולטים במרכיבים שלהם. זה מצריך עבודה, אבל ממש לא מסובכת, ממושכת או מאתגרת. הנה דוגמה שמבוססת על המתכון שלי לפיתות מחבת. במקרה הזה במקום לקלות את הבצק על מחבת יבשה, ריפדתי בו צלוחיות ואפיתי בתנור. התוצאה דומה, רק קצת יותר אלגנטית.

bowlsafter

קעריות מזטים
אפשר להגיש בקעריות האפויות גואקמולי, גרגרי חומוס או סלט חומוס, סלט ירקות, זיתים… הן יכולות לשמש כאטרקציה לילדים או להרשמת אורחים. הכנת הבצק לוקחת אולי חמש דקות, ולכל קערית מקדישים משהו כמו שתי דקות נוספות. גם האפייה נמשכת דקות ספורות בלבד. הכלי הטוב ביותר לאפות בו את הקעריות הוא צלוחיות מתכת, אבל אפשר להשתמש גם בצלוחיות מקרמיקה או זכוכית. ניתן להוסיף לבצק תבלינים יבשים לפי טעמכם. המתכון כאן מתאים ל-5 קעריות בקוטר של כ-7 ס"מ ובעומק של 4 ס"מ (המידות מתייחסות לצלוחית שבה אפיתי את הקערה). לדעתי זה נפח נוח מאוד – קטן יותר יכיל מנה לא מספיקה וגדול יותר עלול להתפרק.

bowlsbefore

צריך
1 ספל (לא כוס) קמח. אני השתמשתי בתערובת של קמחי שיפון וחיטה מלאים ביחס של 1:1.
1 קורט מלח
¼ כפית סודה לשתייה
1 כף שמן זית
⅓ ספל מים (בערך, תלוי בסוג הקמח)

food1

ההכנה
1. מחממים את תנור האפייה לחום הגבוה ביותר.
2. מערבבים בקערה את כל המרכיבים מלבד המים. את המים מצרפים בהדרגה תוך כדי לישה עד שמתקבל בצק לא דביק ונוח לעבודה.
3. לקעריות במידות שצוינו לעיל לוקחים גוש בצק בגודל של כדור פינג-פונג ומרדדים לעלה דק. בכל מקרה, קוטר העלה צריך להיות פחות או יותר קוטר הצלוחית שבה אופים + פעמיים גובה הדפנות. במקרה הזה: 7 + (4 * 2) = 15
4. מצמידים בקלילות את העלים לצלוחיות, לא מהדקים, וכן – אמורים להיווצר כמה כפלים. אין צורך לשמן את הצלוחיות.
5. מכניסים לתנור ומוציאים לאחר כמה דקות, כשרואים ששולי הקערית השחימו מעט. הקעריות משתחררות בקלות מהצלוחיות. מניחים אותן להצטנן על רשת.

food2

פסטה בסיר אחד

במחבת, בעצם. את המתכון, אם אפשר לקרוא לזה ככה, ראיתי בשיתוף בפייסבוק של שיתוף של קישור לבלוג של מישהי שעשתה אותו על פי מרתה סטיוארט. בקיצור, זהו מתכון מיד רביעית לפחות, אבל כיוון שמדובר ברעיון ולא במכונית, הערך שלו רק עולה ככל שמצטברות הבעלויות.

aftercu

העניין פשוט: מבשלים את הפסטה עם הרוטב באותו סיר. איך לא עשו את זה קודם? שאלה טובה. הבישול המשותף גורם לפסטה ולרוטב להתערבב באמת. להתמזג. על אף שמדובר במרכיבי רוטב בסיסיים ביותר, התוצאה טעימה במיוחד וללא שום תוספת מאמץ – להפך. בסוף יש גם סיר אחד פחות בכיור.
המתכון המקורי – כמו שאני זוכרת אותו, אל תתפסו אותי במילה: מבשלים פסטה מקמח רגיל למשך 10 דקות בסיר רחב (שהקוטר שלו הוא באורך של הספגטי או יותר) יחד עם מים, בצל לבן, עגבניות, שום, בזיליקום, שמן זית ומלח.
הגרסה שלי: באין סיר ברוחב הרצוי, פשוט שברתי את הפסטה לשניים. השתמשתי בפסטה מחיטה מלאה, החלפתי את הבצל הלבן בסגול ואת הבזיליקום במרווה ובאורגנו כי זה מה שהיה לי וזה טעים, הוספתי עגבניה מיובשת ואגוזי מלך.

beforeלפני: שמים את כל המרכיבים בסיר ומבשלים בלי טיגונים, תזמונים או רוטב שמחכה לפסטה

afterאחרי

ככה עשיתי מנה אחת (תכפילו לפי מספר הסועדים)
בסיר רחב או מחבת עם שוליים גבוהים שמים:
ספגטי מחיטה מלאה בכמות למנה אחת
2 עגבניות אשכול קטנות, קצוצות גס
6-5 עגבניות שרי, חצויות
½ בצל סגול, פרוס דק
1 שן שום, חצויה
1 עגבניה מיובשת גדולה, קצוצה דק
1 חופן אגוזי מלך, שבורים
מעט עלי מרווה ואורגנו (אפשר לשמור חלק להגשה)
פלפל שחור גרוס
250 מ"ל מים
זילוף שמן זית
מלח גס
מניחים על האש. כשהמים בסיר רותחים, מוסיפים מלח ומנמיכים את הלהבה.
אחרי כרבע שעה בודקים את הפסטה. אם היא כמעט מוכנה ויש יותר מדי מים, מגבירים את האש לצמצום הנוזלים. אם היא עדיין קשה ואין הרבה מים, ממשיכים לבשל במחבת מכוסה. יש משחק מסוים של זמנים וכמויות שנדרש כדי להתאים את קצב בישול הפסטה לקצב הספיגה והאידוי של המים. אני ממליצה להשתמש בפסטה מחיטה מלאה דווקא בגלל שהבישול שלה ארוך יותר. כעבור כ-20 דקות הפסטה מוכנה.
מעבירים לצלחת, מקשטים במה שרוצים ומגישים.

plateמעבירים לצלחת ונהנים

עוד כמה דברים:
אפשר להשתמש כמובן בכל מיני עלים: כוסברה, תימין, בזיליקום, פטרוזיליה…
אפשר להחליף את אגוזי המלך בפקאן או בקשיו או לשחק עם תוספות כמו פטריות טריות או מיובשות, טופו, צ'ילי, זיתים, אפונה וכל מרכיב אחר שאינו מצריך בישול ארוך.

הגשרים. קטע מתסריט שלא ייכתב לעולם

"הם היו עוטים את אפודיהם הזוהרים ונעמדים לרוחב הנתיבים, מוטות ברזל בידיהם. בפני הנהגים עמדו שתי אפשרויות בלבד: להמשיך לנסוע במהירות, אולי לפגוע באחד או בכמה מהם – ביום רע במיוחד אלה יכלו להיות הנשים והילדים הרזים שהמגייסים של אנשי הגשרים אילצו להצטרף למשמרת – ואז להמתין באימה לנקמה; או לעצור ולתת להם הכול."

und1צילום: John Morris, Goodnightraleigh.com

הכביש הזה היה שם כמעט מאז שהם זכרו את עצמם. הם חלפו לאורכו מצפון לדרום ומדרום לצפון רבבות פעמים כבני נוער וכמבוגרים צעירים. כבר אז גשרי מחלפים רבים הצלו על שפע נתיביו, ונסיעה בשעות היום הייתה רצף מעברים של חושך-אור, אור-חושך, חושך אור, ועדיין – אור בעיקר. כעת הגשרים שנבנו מעליו עם הזמן היו רבים כל-כך, עד שנסיעה לאורכו דמתה לנסיעה במערה יותר מאשר לנסיעה בכביש פתוח. אבל מאז השבר הגדול אף אחד כמעט לא העז לנהוג בכביש הזה יותר, אלא אם לא הייתה לו ברירה. באספלט המאפיר נבקעו חריצים שעשבים משונים צמחו מהם, סימוני ההפרדה בין הנתיבים נעלמו כליל וכל הפנסים שהאירו את הדרך נתלשו ממקומם כבר מזמן. שלטי החוצות עצומי הממדים קרסו אל רצועות האדמה הצרות שמעבר לשוליים המכורסמים. הכרזות הצבעוניות שכיסו אותם דהו תחילה ואחר כך נקרעו לפיסות גדולות על ידי דרי השוליים, שהשתמשו בהן לשיפור המחסות שלהם. הפיסות הקטנות יותר הלכו והתפוררו עד שהרוח לקחה אותם משם. אבל לא תחזוקת הכביש היא שגרמה להם לנסוע בדרכים אחרות, אם בכלל נסעו לאיזשהו מקום.

undהתמונה מהאתר subversify.com

אנשי השכונות המגובבות שעמדו לצדי הכביש קראו להם אנשי הגשרים. הם היו הגברים הרבים והנשים המעטות שהעדיפו את מחסה המחלפים האפלולי אך המרווח יחסית על פני השכונות האפורות והצפופות. החבורות האלה, שהתקבצו מתחת לגשרים, היו הסיבה שהם לא נסעו בכביש ההוא יותר. אנשי הגשרים התפרנסו מהכביש. בחודשים הראשונים אחרי השבר הם מכרו לאורכו כל מה שהצליחו להוציא מהבתים שננטשו, אבל כעבור זמן קצר לא היו עוד קונים. תוך כמה חודשים השיטה השתנתה: כשמכונית הייתה מתקרבת, אנשי הגשרים היו מחליטים אם לעצור אותה או לא. בהתחלה הם עצרו רק את המכוניות החדשות, אלה שמסכים שטוחים קרנו מתוכן, שסמלי מתכת מבריקים היו צמודים לחופות המנוע שלהן, שגברים לבושים היטב, מרכיבים משקפי שמש חדשים, ישבו מאחורי ההגה שלהן. אך עד מהרה מכוניות כאלה לא חלפו שם עוד. חלקן נעלמו וחלקן הוחלפו, בכוונה תחילה, במכוניות ישנות, מצטנעות, שהיו בטוחות יותר. אנשי הגשרים הבינו מהר מאוד את התכסיס הזה, ותוקפו פג. הם היו עוטים את אפודיהם הזוהרים ונעמדים לרוחב הנתיבים, מוטות ברזל בידיהם. בפני הנהגים עמדו שתי אפשרויות בלבד: להמשיך לנסוע במהירות, אולי לפגוע באחד או בכמה מהם – ביום רע במיוחד אלה יכלו להיות הנשים והילדים הרזים שהמגייסים של אנשי הגשרים אילצו להצטרף למשמרת – ואז להמתין באימה לנקמה; או לעצור ולתת להם הכול.
באותו ערב לא הייתה להם בררה. צירי הלידה הקדימו, ואחרי שכבר איבדו עובר אחד, לפני שנתיים בדיוק, הם לא רצו לוותר על בדיקה אצל הרופא היחיד שהיה במרחק נסיעה. אנשי השכונות המגובבות לא ידעו האם הרעש החד שנשמע למשך כמה שניות מתחת לגשר היה חריקת בלמים או צעקה איומה.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 906 שכבר עוקבים אחריו