אקו-שיק: טור שמחפש בית

טורבינות רוח שמופעלות על ידי הנחיריים, אמנות ממוחזרת מגלילי נייר טואלט ומחיילי צעצוע, עציצים שיוצאים לסיבוב באופניים וחיים שניים לחבלי סנפלינג. מי אמר קיימות קונצפטואלית ולא קיבל?

חשמל זורם בנחיריים

AIRE, צילום באדיבות João Paulo Lammoglia

האנרגיה הנקייה הביאה לעולם טורבינות רוח, תחנות כוח סולאריות ואפילו חשמל שמופק ממטמנות אשפה. אבל מה עושה מי שעדיין חי בלבה של עיר, שנמצאת בלבה של מדינה קצת מפגרת בכל מה שקשור לתחום האנרגיה המתחדשת? ז'ואו פאולו לאמוגלייה, מעצב תעשייתי מברזיל, רקח פתרון. תחנת הכוח הזעירה שלאמוגלייה פיתח אולי לא תעזור לכם לסיים את היחסים עם חברת החשמל, אבל תוכלו להטעין בעזרתה את הגאדג'טים הניידים שלכם. מדובר במסכה שבתוכה טורבינות רוח קטנות שמתמירות את הרוח שנוצרת בנשימה לאנרגיה חשמלית. את תחנת הרוח מבית היוצר של לאמוגלייה אפשר לחבוש על הפנים ולהפעיל בזמן פעילות ספורטיבית או מנוחה. המוצר שנקרא AIRE ("אוויר") זכה בפרס העיצוב היוקרתי Red Dot.

חבלי משיח

  Seilschaft, צילום באדיבות Angelika Hess

טיפוס הרים לא נשמע כמו משהו מזיק במיוחד לכדור הארץ, ואפשר אפילו להניח שהספיידרמנים האנושיים שעוסקים בו הם לא מהטיפוסים האדישים לאיכות הסביבה. רק מה, מטעמי בטיחות הם נאלצים להחליף לעיתים קרובות את החבלים שבהם הם מאבטחים את עצמם אי שם בין הצוקים. אנג'ליקה הס, מעצבת גרמנייה, גואלת עשרות מטרים של חבלים צבעוניים ממוות עגום במזבלה. הס חיה בעיר רוזנהיים הסמוכה לאלפים, מה שהופך את החבלים שסיימו את תפקידם המקורי נגישים במיוחד עבורה. בשילוב עם צינורות PVC משומשים ובאמצעות סריגה ידנית, היא יוצרת מהחבלים רהיטים אינטראקטיביים שמאפשרים למשתמשים לשנות ולהתאים אותם לצרכיהם וגם לחסוך מהסביבה הרבה פסולת בלתי מתכלה.

להוציא את העציץ לטיול

Bike Planter, צילום באדיבות Colleen Jordan

מה הסביבתן האורבני בסך הכול צריך? שקית קניות רב פעמית, חתול מאומץ, זוג אופניים כדי להתנייד בלי לפלוט פחמן וכמה עציצים שינקו את האטמוספרה מהפחמן שאנשים פחות ירוקים ממנו משחררים אליה. קולין ג'ורדן, מעצבת מאטלנטה, איחדה בין שתיים מהאהבות הירוקות האלה ויצרה עציצים קטנים שמתלבשים על שלדת האופניים. עכשיו אתם יכולים להוציא את הצמחים שלכם לטיול ולקוות שלא יגנבו לכם אותם יחד עם האופניים.

בוא איתי אל הגליל

Rouleaux, צילום באדיבות Anastassia Elias

אם האמנות הממוחזרת שלכם מסתכמת בהדבקת שני גלילי נייר טואלט למשקפת בשביל הילד, יש לכם הרבה מה ללמוד מאנסטסיה אליאס. אליאס, מאיירת וציירת שחיה בפאריז, עוסקת גם בפיסול, אבל רק בתוך גלילי נייר טואלט שסיימו את תפקידם בחדר השירותים. מהפסולת הביתית הנפוצה ביותר אליאס יוצרת סצנות שבהן משתתפים אנשים ובעלי חיים זעירים גזורים מנייר, שאותם היא מציבה לעד בתוך הגלילים. המיניאטורות של אליאס מראות שאמנות גדולה יכולה להיות זולה, ממוחזרת וכן, גם קטנה מאוד.

פציפיזם ממוחזר

 War Bowl אפשר לרכוש דרך אתר Etsy 

דומיניק ווילקוקס, מעצב תעשייתי מוערך, יצר קערת פירות קונצפטואלית מחיילי צעצוע מותכים שגורמים לכולנו לייחל לימים שבהם גם חיילים בשר ודם יכתתו חרבותיהם לכלי מטבח ויעסקו בהגשת כיבוד. אתם הרי יודעים – מלחמה היא לא הדבר הכי ידידותי לסביבה. הקערות עשויות בעבודת יד ואפשר לקנות אותן אונליין.

(אני מחפשת בית, מודפס או אלקטרוני, לטור הזה שנקרא כרגע אקו-שיק. מי שמכיר, יודע, מתלהב או מתעניין, מוזמן ליצור איתי קשר)

כל אחד אוהב משהו, אפילו אם אלה רק טורטיות

אולי בגלל שעבר זמן רב מאז שסיימתי את מלאכת התרגום ואולי בגלל שבארבעה חודשים וחצי האחרונים החיים שלי הפכו לפסיפס שבו כל רסיס של זמן מנוצל למשימה אחרת, עם עדיפות למשימות דחופות כמו צחצוח שיניים, עבודה, הנקה, החלפת מים לחתולים והחלפת חיתולים, יצא שזנחתי את "המקומות שמפחידים אותך" מאת הנזירה פמה צ'ודרון, ספר קטן וחכם שיצא לאור לפני כמה שבועות.

נהניתי מאוד לתרגם את "המקומות", קודם כל כי לתרגם זה כיף, אבל במידה לא פחותה גם בגלל שהתחושה הייתה כמו להיות במה שמכונה במקומותינו "ריטריט". ריטריט (retreat) – ככה הקהילה הבודהיסטית בארץ מכנה קורסים שנמשכים יותר מיום. זהו מינוח לא ממש מתאים שהושאל מעולמם של הנזירים הבודהיסטים-טיבטים, אבל הוא מונע את השימוש במילה סדנה, שלה עלולות להידבק קונוטציות ניו-אייג'יות מהסוג של שארוואלים, קטורת, שאנטי, פסטיבלים, אור ואהבה.

פמה צ'ודרון. צילום  Robin Holland מתוך האתר www.gampoabbey.org

למה אני מספרת לכם את כל זה? כדי שתדעו שמאחורי האריזה הניו אייג'ית של הספר נח טקסט שכולו מחובר לאדמה ולמציאות, בלי מיסטיקה, בלי קלישאות דביקות ובלי להבטיח לנו שאם נעשה את א', ב' ו-ג' תצמח לנו הילה סביב הראש ונהיה צדיקים כמו גנדהי, קדושים כמו האפיפיור וחמודים כמו הדלאי לאמה. צ'ודרון היא כותבת צנועה ולמעשה מייחסת את השיעורים שהיא מוסרת באמצעות הספר למורה שלה, צ'וגיאם טרונגפה רינפוצ'ה, אחד הלאמות הטיבטיים השערורייתיים והמרתקים ביותר שהמערב זכה לפגוש. פעם כתבתי עליו כאן.

צ'וגיאם טרונגפה. צילום מתוך rigpawiki

גם הרינפוצ'ה וגם צ'ודרון, תלמידתו הקנדית, מכירים את הלך הרוח המערבי ואליו הספר מופנה, למרות שהוא מבוסס כמובן על שיעורים שמקורם בטיבט ובהודו. המקומות שמפחידים אותנו הם כל אלה שנמצאים מעבר לאזור הנוחות או מעבר לאזור המוכר. גם אם האזור המוכר כבר מזמן לא עושה את החיים שלנו טובים יותר, אנחנו מעדיפים להתבוסס בו ולא להיענות לאתגר שבעזיבתו. ככה צ'ודרון מתארת את זה:

"לעתים קרובות מדי אנחנו מתנהגים כמו ציפורים מפוחדות שאינן מעזות לעזוב את הקן. הנה אנחנו יושבים בתוך קן שמדיף ריח רע, שלא מילא את ייעודו זמן ארוך מדי. אף אחד לא מגיע להאכיל אותנו. אף אחד לא מגן עלינו ומחמם אותנו. ועדיין אנו מקווים שאימא-ציפור תגיע."*

כאמור, רוחו של צ'וגיאם טרונגפה רינפוצ'ה שורה בין הדפים. כך הוא וצ'ודרון מסבירים מהי בודהיצ'יטה:

"צ'יטה משמעותה 'תודעה' וגם 'לב' או 'גישה'. משמעות המילה בודהי היא 'ער', 'מואר' או 'פתוח לחלוטין'. תודעתה או לבה הפתוחים לחלוטין של הבודהיצ'יטה, מכונים לפעמים 'הנקודה הרכה', מעין מקום פגיע ועדין כפצע פתוח. הוא דומה, בחלקו, ליכולתנו לאהוב. אפילו באנשים האכזריים ביותר ישנו החלק הרך הזה. אפילו החיות המרושעות ביותר אוהבות את צאצאיהן. כפי שניסח זאת טרונגפה רינפוצ'ה, 'כל אחד אוהב משהו, אפילו אם אלה רק טורטיות.'"

אז כן, אני ממליצה על הספר, ולא, אני לא מקבלת אחוזים מהמכירות.

* הציטוט מוקדש למצביעי הליכוד.

שופינג חיובי

אני מחפשת ספה. ספה סבתאית, ישנה, כזאת שהספיקה לשמוע סיפורים מהפלמ"ח, אולי מהשטעטל. אין לי שומדבר נגד איקאה ותואמיה, אבל בשנים האחרונות גם כשאני נכנסת לבית שטרם הייתי בו, ההרגשה היא שכבר הייתי בו, ללא קשר לחיים קודמים או משהו מהסוג הזה. חוצמזה, רשתות הציוד לבית הצליחו ליצור תפיסה שאפילו ריהוט הוא משהו חד-פעמי. כמעט, על כל פנים.

מתישהו שמעתי שיש בקיבוץ גבעת חיים איחוד חנות של רהיטים יד שנייה, אז נסענו – אמא שלי, הגורה ואני. גילינו שחנות הרהיטים היא רק חלק ממתחם חנויות יד שנייה גדול ומשובח. מלבד חנות הרהיטים, יש במתחם חנות ספרים, חנות בגדים וחנות כלים – כולן, כאמור, יד שנייה, ובנוסף גם גלריה, בית קפה וחנות אורגנית. המקום נעים, הכי לא פלצני, האנשים נחמדים, בקיצור – תענוג. ספה לא מצאתי, אבל רכשתי חצאית, שמלה, חגורה, שולחן קפה קטן, וצלוחיות לעוגה. הכול ביחד עלה 305 ש"ח. אמא שלי, לעומת זאת, רכשה חצי מהמתחם.

השולחן. (הספה מאחוריו היא ספה בת כמה עשורים שריפדתי מחדש לשמחתם של הדיירים המשופמים)

בדרך חזרה רציתי לקנות מתנות לשלושת הבני דודים השלישיים (כן!) החדשים של נעמי. חשבתי על ספרים ולכן נכנסתי למתחם הקניות בצומת העוגן. לא מתה על המקום הזה, אבל ממילא היום ספרים חדשים קשה למצוא במקום שאינו רשת.  חיכתה לי שם הפתעה קטנה: בימי שישי יש במקום כמה דוכנים של אנשים שמוכרים מוצרים בעבודת יד. הדוכן של ריקי כבש את ליבי מיד ובמקום ספרים הבנידודים קיבלו פילים.  פילים מקסימים מבד, תפורים בעבודת יד, כמו שאין לאף אחד. החרוזים האלה, אגב, לא היו מתוכננים. לא הספקתי לצלם את הפילים, אבל תוכלו לראות אותם ב"ריקי עיצובים" בפייסבוק.

 הבגדים (מצולמים על שולחן של איקאה שנמצא בזבל ושופץ)

על אף שכבר הייתי מצוידת בפילים, נכנסתי לחנות הספרים ויצאתי משם עם הספר המקסים הזה. הוא כובש כמו כל ספריו של דוקטור סוס, אבל אני כותבת עליו כאן כי הוא מציג, בדרכו המשעשעת והחיננית של הסוס, את הסיפור העגום והמוכר של עסקים מול טבע. דוקטור סוס עשה את זה כבר ב-1971, הרבה לפני שהאג'נדות הירוקות נכנסו לאופנה. עם סיום הכנת הרשומה גיליתי שממש ממש עכשיו יצא סרט אנימציה על פי הלורקס. אני לא יודעת איך הוא, אבל לפי הטריילר הקשר לספר הוא רעיוני בלבד.

הספר  (ציטוט מרמז: "עכשיו העצים כבר קצוצים עד עפר/ אין פירות ואין צל, ואין שום דבר./ כל בטן קטנה נפוחה מרעב./ שום פירות, רק צרות יש בבטן עכשיו!")

זהו. כל כך הרבה יותר טוב, משתלם ונעים מעוד סיבוב בעוד קניון.

תינוקולוגי

נתחיל באמת המצערת: אלא אם ההורים בטוחים לחלוטין שהצאצא שלהם יהיה אחראי לתגליות מהפכניות בתחום האנרגיה הנקייה או בגידול המון מזון על מעט קרקע – אין שום דבר אקולוגי בלהביא עוד ילד לעולם שנמצא על סף פיצוץ אוכלוסין.

מעבר להיותו של העולל עוד אדם בעולם, כמו כל תינוק גם הוא יגרום להוריו לעשות יותר כביסה, לצרוך יותר אנרגיה ולצרוך יותר באופן כללי, להעמיס על האדמה אלפי חיתולים משומשים ולזרוק יותר אוכל לפח. למרות כל העובדות המצערות האלה הבאתי בת לעולם. השמירה על אורח חיים ירוק (או לפחות ירוק יחסית) הפכה מאתגרת יותר. מאתגרת, אך אפשרית. יש המון דרכים לצמצם את טביעת כף הרגל האקולוגית של המשפחה ומה שיפה זה שרובן משתלמות.

הווה מתוק, עתיד ירוק (minervah, flickr)

 

הנה כמה טיפים, שלמי שכבר מיישם אורח חיים בר קיימא ייראו אולי מובנים מאליהם, אבל ייתכן שיועילו למי שלמען עתיד ילדיו חושב לנסות.

ללדת בגיל מבוגר. כך כל החברים ובני הדודים יעבירו לכם את רוב הציוד ולא תצטרכו לשוטט בשילב ודומיו ולרוקן שם ארנקים על ציוד שיהיה רלוונטי לחודשים ספורים בלבד, לפחות עד הילד הבא. אגב, אפשר לעשות את זה גם בגיל צעיר. העולם מלא במשפחות שקנו בגדים, מיטות, טרמפולינות, עגלות, לולים, שידות, מצעים, סינרים, מגבות, מגני ראש, סלקלים, שמיכות פעילות, מוביילים ומנשאים וכעת צריכות לעשות איתם משהו, כי ילדים הם תינוקות לזמן קצוב ביותר.

להיניק. מצער קצת שזה לא מובן מאליו. ההתחלה יכולה להיות קשה, אבל תוך שבועות ספורים זה זורם – תרתי משמע. כך מהילד נחסך הצורך לאכול מזון מתועש מגיל אפס, מהסביבה נחסכות אריזות וזיהום הכרוך בייצור מזון ומההורים נחסכת ההתעסקות בקניית תמ"לים והכנתם ושטיפת בקבוקים. היי, זה גם חוסך מים. כמעט שכחתי: ההנקה בריאה מאוד לאמא.

לחכות רגע לפני שפותחים את המתנות. אתם תתפעמו מהאוברולים המתוקים ומהשמיכות המקסימות, אבל אי שם בין הדודה הרביעית לחברים מהדרום תבינו שיש לכם טקסטיל לגדוד של עוללים. נסו לקבל זיכוי או להחליף פריטים שאינם הכרחיים בכאלה שתזדקקו להם בהמשך וכך תחסכו רכישות.

נעמי מדגמנת עגלה מיד שנייה וסריגים בעבודת יד

 

להשתמש בתכשירי טיפוח וניקיון אקולוגיים. שימוש בציוד יד שנייה יחסוך לכם אלפי שקלים. שווה להשקיע אותם בתכשירים בריאים יותר שיחסכו מהעור של התינוק נגזרות של נפט, כימיקלים מוזרים, חומרים ממסים וכדומה. כדאי גם להקפיד שהתכשירים לא יכילו מוצרים מהחי (כמו חלב או "לנולין" שזה כינוי נחמד לשומן כבשים) ויהיו כאלה שלא נוסו על בעלי חיים. תכשירי ניקיון אקולוגיים הם לא בהכרח יקרים יותר וגם עוזרים לחסוך מים, כמו שתראו בהמשך.

להגיד לא למגבונים. אפרופו הימנעות מרעלים. החתיכת משהו הזאת שמנקה הכול, אבל פשוט הכול, לא יכולה להיות בריאה. יחד עם הלכלוך היא גם מורידה את שכבות ההגנה של העור ופותחת נתיב היספגות לכימיקלים שגודשים אותה ישר לתוך הגוף הקטן. ברור שהמגבונים הם גם נזק לסביבה. אנחנו משתמשים בצמר גפן ובמים חמימים מתוך תרמוס שנמצא קבוע בערכת ההחתלה. השימוש במגבונים הוגבל ליציאות מהבית וגם אז מדובר במגבונים אקולוגיים בלבד.

לא לשפוך את המים יחד עם התינוק. במים שנשארו באמבטיה, בעיקר אם לא משתמשים בסבונים רעילים, אפשר להשתמש להדחת האסלה, השריית בגדים שהתלכלכו, השקיה של צמחים (לא כאלה שמשתמשים בהם למאכל) ועוד. לקראת הלידה הארכתי את האגזוז של מכונת הכביסה ואני משתמשת במים להשקיית הגינה.

עוד בענייני כביסה: מרכך הוא מוצר מיותר ומזהם מאין כמותו, אין צורך בהרתחות – כביסה ב-40 מעלות זה מספיק, במקום להפעיל מייבש בחורף מכניסים את מתקן התלייה הביתה. החימום שפועל ממילא ייבש את הכבסים ואתם תיהנו מתוספת לחות באוויר.

למען עתיד ילדיהם ולמען עתיד ילדינו, כי הכול נשאר במשפחה (Rainforest Action Network, flickr)

 

חיתולים – מתכלים או רב פעמיים. החיתולים החד פעמיים הם נזק מטורף לסביבה ועל כך כבר נכתב ונאמר רבות. אנחנו משתמשים בחיתולים מתכלים שעולים טיפונת יותר, אבל משאירים מצפון נקי וטוסיק בריא. אני מקווה שנעמי תיגמל מחיתולים בגיל סביר, אבל את זה ימים יגידו.

100 אחוז הורים, 100 אחוז בני אדם. המשימות החדשות שההורות מביאה איתה יכולות לגרום לנו לעגל פינות. העניין הוא שמהרגע שהופכים להורים אין דרך חזרה ויש דור חדש להנחיל לו ערכים. אז אל תשתמשו בתינוקות בתור תירוץ ותמשיכו להיות טובים. בשבילם, בשביל הדולפינים ובשביל אדמונית החורש.

אמץ חבר

אנחנו יודעים כמה שכלבים הם מקסימים, כמה בריא לילדים לגדל אותם ואיזה כיף לחזור הביתה ולקבל כשכוש אוהב בזנב. אנחנו יודעים כמה שחתולים הם ממיסים ומצחיקים ואיזה כיף זה שחתול מגרגר מתכרבל עלינו. למרות כל זאת הכלביות מלאות ביצורים מקסימים שננטשו. אולי הבעיה היא התאמה לא נכונה בין ההולכים על ארבע לממהרים על שתיים?

בתקווה שהתאמה טובה בין האדם לחיה שאתו תביא לקשר ארוך טווח, עד שהמוות יפריד ביניהם, ביקשתי מדנה וקסלר-ספקטור (אין קשר לדנה מ"מחוברות"), מתנדבת בכלבייה העירונית תל אביב, לספר איזה כלב מתאים לאיזה טיפוס אנושי. רוב הכלבים שממתינים לאימוץ הם מעורבים, ולכן בהמלצה על גזע מסוים הכוונה לגזע הדומיננטי בין אלה שמהם מורכב הכלב.

 

כלב ספורטיבי לאנשים ספורטיביים – הכלבים שמתאימים לחובבי הפעילות הגופנית הם הגזעים הבינוניים והגדולים שיש להם כושר וסיבולת, כלבים ללא שיער שרואים שהם אתלטיים, כמו הגזעים ויסלה, פוינטר וכלבי רוח. כמו בני אדם, גם לכלבים האתלטיים יש רגליים ארוכות. הגזעים הקטנים יותר מתעייפים מהר ולכן יתקשו להיצמד אליכם בריצות ארוכות. טיפוסים ספורטיביים שמתעקשים על כלב קטן יכולים לאמץ כלבים שמעורב בהם פינצ'ר, שהוא גזע אנרגטי. עם זאת, דנה מציינת שמידת הספורטיביות של הכלב תלויה בעיקר באופיו ולאו במבנה שלו או בגזע. מי שמחפש מישהו לרוץ איתו צריך כלב שאוהב להוציא אנרגיה כמו ילד. בהקשר הזה גם מומלץ לטיפוסים הספורטיביים לאמץ כלבים צעירים ומלאי מרץ או כלבים בוגרים יותר שרגילים לרוץ כל חייהם.

 כלב ידידותי למשפחה עם ילדים – אם הילדים בבית קטנים, חשוב לקחת כלב קטן או עדין, אומרת דנה. כלב גדול או אתלטי עם אנרגיה גבוהה יכול לקפוץ על ילדים קטנים ולהפיל אותם תוך כדי משחק. אפשר לאמץ גם כלב גדול בתנאי שהוא עדין, כמו סן ברנרד או דני. נוסף על כך, מומלץ לאמץ גור שיגדל עם הילדים ואז המשפחה תכיר את האופי שלו שיתפתח מול עיניהם. גזעים שדנה ממליצה עליהם הם פודלים ושוקים, כלבים טובים ולא אגרסיביים, בניגוד למשל לפינצ'רים חמי המזג.

 כלב רגוע לאיש מבוגר – לאנשים מבוגרים מומלץ לאמץ כלב קטן יחסית, ולא כלב גדול שעלול לקפוץ עליהם ולהפיל אותם, אם כי ברור שאדם מבוגר שהכלב גדל איתו אינו צריך להיפטר ממנו גם אם מדובר בגזע מגושם. נוסף על כך, לאדם מבוגר מומלץ לאמץ כלב מבוגר כדי שהשניים יזדקנו יחדיו ולא ייווצר מצב שבו כלב צעיר יישאר לבד. הכלבים המבוגרים הם עדינים ורגועים בדרך כלל, שלא כמו גורים שצריכים להוציא הרבה אנרגיה ומחייבים יותר התעסקות מבעליהם. דנה אומרת שהגזע פחות משנה במקרה הזה, העיקר שהכלב לא יהיה אתלטי או מסיבי מדי.

 כלב גברי לרווק ההולל – מניסיונה בכלבייה, דנה מספרת שגברים רווקים בדרך כלל אוהבים כלבים גדולים, מסיביים, מרשימים, שריריים ו"גבריים", ונוטים פחות לאמץ כלבים קטנים ומיופייפים. היא מציינת שכלבים מסוג זה קשה למסור למשפחות עם ילדים, אף גבר שחי לבד מתמודד איתם היטב. גברים גם חזקים מספיק בשביל להסתדר עם כלבים אנרגטיים ומסיביים כאלה.

 

כלב שעיר לרווקה המפנקת – לעומת הרווקים, נשים מעדיפות כלבים קטנים או כאלה עם שיער ארוך, כמו שוקים, פודלים, טריירים ויורקשיירים למיניהם, אומרת דנה. היא לא ממש יודעת למה, אבל מנחשת שאולי לרווקות יש יותר זמן וחשק להתעסק עם השיער הארוך, לחפוף, לסרק ולעשות קוקיות.

 כלב שלא משיר לחולי הניקיון – אם חשבתם שלאנשים שנבהלים משערות על הספה יתאים גזע חלק, אז טעיתם. דנה אומרת שלחולי הניקיון יתאימו דווקא גזעים ארוכי שיער כמו פודלים וטריירים למיניהם שאינם נוטים להשיר. הגזעים האלה, אגב, מתאימים גם לסובלים מאלרגיות. עם זאת, צריך לזכור שכלבים פרוותיים מתלכלכים יותר מקצוצי השיער כשהם מטיילים בחוץ. את ארוכי השיער צריך לקחת למספרה, לסרק אותם ולהוציא להם קשרים. דנה מזכירה שכל כלב שמסרקים פעמיים-שלוש בשבוע ישיר הרבה פחות שיער. לחרדים לניקיון הבית לא מומלץ לאמץ כלבים שנוטים לרייר, כמו בוקסרים למיניהם עם לסת שמוטה.

אז אם נעשה אחד ועוד אחד נמליץ לאיסטניסים על כלב ארוך שיער, אם יש להם זמן ללכת איתו למספרה, או על כלב קצוץ שיער אם הם מוכנים לסרק אותו לעיתים קרובות, ובשום מקרה לא לבחור במריירים.

 כלב שחור וגדול לאנשים שזקוקים לשומר סף – בכלביות לא מוסרים כלבים לצורכי שמירה, אבל לאנשים שרוצים כלב ביתי שייסוך תחושת ביטחון מומלץ לאמץ כלב כהה וגדול בעל מראה מרתיע, ולחלופין כלב נבחני כמו הפינצ'רים הקטנים שמתפקדים כמו אזעקה יעילה. בהקשר הזה דנה מציינת נתון מעניין: אנשים נוטים לאמץ כלבים בלונדיניים ובהירים ואילו הכלבים השחורים נשארים זמן רב יותר בכלבייה.

 הגודל של הכלב לא קובע גם כשלבעלים יש דירה קטנה – אנשים שמתגוררים בדירות קטנות במיוחד בדרך כלל מבקשים לאמץ כלבים קטנים. בהקשר הזה דנה מציינת שלכלב לא חשוב על כמה מטרים הוא שוכב בבית, בתנאי שיש לו מיטה נוחה ושמוציאים אותו מספיק לטיולים. הכלבים אינם רצים בתוך הבית ומספיק להם שטח של מטר רבוע אחד.

 כלב חסון לבית עם חצר – לפני כל המלצה לאימוץ חשוב להגיד שעדיף שהכלב יהיה בתוך הבית או גם בבית וגם בחצר. דנה אומרת שמי שמתכוון להשאיר את הכלב רק בחצר, עדיף שלא יאמץ. כלבים הם יצורים שחיים בלהקות ובמקרה הזה הלהקה של הכלב היא בני האדם שאצלם הוא חי. אם בכל זאת הכלב שוהה בחצר, רצוי שיהיה זה כלב כמה שיותר גדול, כי כלב קטן לא יחזיק מעמד. צריך לדאוג שלכלב יהיה צל בקיץ ומלונה עם שמיכות לחורף, ועל אף השהייה בחצר להוציא אותו לטיולים.

 

 ומה עם החתולים? חתולים הם חיה נפלאה לעצלנים כי לא צריך להוציא אותם לטיולים ובדרך כלל הם לא דורשים שירותי מספרה וגם נזקקים פחות לווטרינר. העבודה העיקרית היא להחליף את החול בארגז השירותים שלהם. מי שיש לו בית צמוד קרקע ומאפשר לחתוליו לצאת החוצה פטור גם מזה. ההוצאות בגידול חתולים נמוכות יותר מאשר בגידול כלבים והם גם דורשים פחות תשומת לב. לכן חתולים מתאימים במיוחד לאנשים מבוגרים ולאנשים מוגבלים או עסוקים שלא יכולים להוציא כלב לטיול. חתול מתלטף גם יביא תועלת לסובלים מיתר לחץ דם ובאופן כללי למי שצריך סיוע בהירגעות. יש בעלי חתולים שיעידו שהגרגור הנעים שהם מפיקים גם עוזר בשיכוך כאבים. הם בהחלט מתאימים לכולם, פרט לסובלים מאלרגיות. מי שיש לו כלב בבית ורוצה גם חתול, כדאי שיאמץ גור – הכלב יקבל אותו כבן בית נוסף ואפילו יאמץ אותו במקרים מסוימים.

 נכון שעכשיו בא לכם לאמץ? הכלבייה העירונית תל אביב פתוחה בימים ראשון עד חמישי מ-8:00 עד 15:00 ובימי שישי מ-8:00 עד 12:00. הכלבייה סגורה בשבת. טלפון: 054-7704300. פרט לכלבייה הזאת פועלות בארץ אגודות צער בעלי חיים, עמותות למען בעלי חיים וכלביות נוספות, גם כאלה שאנשים פרטיים מפעילים. בכל המקומות האלה מחכים חתולים וכלבים שישמחו מאוד לקבל סוף-סוף מקום שיוכלו לקרוא לו "בית".

(מתוך כתבה שהכנתי למגזין "באלאנס")

שלושה דברים צמריריים

 

 

 

אריה. החתול אריה

הפיד שלי בפייסבוק מלא בידיעות קורעות לב ועוכרות שלווה על בעלי חיים שעברו התעללות. אם קוראים את כולן, העולם נראה כמו מקום אכזרי ובני האדם כמו יצורים חסרי לב. אבל יש גם סיפורים אחרים.

את השם אריה, במילעל, החתול הכתום הגדול והשעיר קיבל מאחד השכנים פשוט בגלל שהוא נראה כמו אריה. הוא חי כאן כבר כמה שנים, חמש לפחות, שייך לאף אחד אבל במידה מסוימת שייך לכולם. יש ידיים שמאכילות אותו ועיניים שעוקבות אחריו לוודא שהוא בסדר. כשרק הגעתי לכאן, וגם הוא כנראה היה חדש, אריה היה פראי ומפוחד. במהלך הזמן הוא עשה כמה סיבובים לגיהינום ובחזרה. נפצע, צלע, איבד משקל, איבד שיער, אך בכל פעם השתקם וחזר לכושר. בד בבד הוא גם החל לפחוד פחות מבני אדם, בזכות היחס הטוב שהוא זוכה לו מהתושבים ההולכים על שתיים. עכשיו הוא כבר מתקרב לבני אדם ואפילו מתקשר ביללות מנומסות. תראו אותו – נכון שהוא יפיוף?

 

 

 

סוודר

בסוודר החדש שלי יש חורים בצורת כפות רגליים של אריה וחתולים אחרים.

 

 

 

ליפה

אמצעי הניקוי הפופולרי ביותר בכיור הישראלי, כך אני מתרשמת, הוא כריות הקרצוף שעשויות מספוג מצופה ברשת מטאלית. לי הן נראות כמו מרבץ לגידול חיידקים. גם את הסקוצ'ברייטים מהפלסטיק אני לא מחבבת. החלופה: ליפה. היא יודעת לקרצף ולהקציף, היא לא אוגרת מים ולכן גם אינה מעלה ריחות, וכשפג תוקפה, אפשר לזרוק אותה לפח האורגני ולתת לה להתכלות לשלום. מי שיש לו גינה או אדנית גדולה יכול לגדל לו ליפות משלו מהזרעים שנשרו מהליפות שנרכשו בחנות.

 

 

 

סקינר

סתם כי היא מהממת

 

מזון בריאות

לצערי במובנים מסוימים ולשמחתי במובנים אחרים, נפלה בחלקי ההזדמנות לאכול כמה וכמה ארוחות בבית חולים (או שמא יש לומר "מרכז רפואי"?) בישראל. חבל, חבל שאין מבקרי אוכל של בתי חולים כמו שיש מבקרי מסעדות.

אוכל שאין בבית חולים, מס' 1 (צילום: SweetOnVeg, flickr)

 בכל בוקר ניצבתי משתוממת מול המגש התכלכל שעליו ניצבו לא פחות משלושה מיכלים של מוצרי חלב מתועשים: גבינה לבנה, הדבר ההוא שמכונה "מעדן חלב", גביע לבן ומדי פעם גם פרוסת גבינה צהובה מנוילנת וממותגת היטב. לצדם התגוללה ביצה קשה, שנבלמה על ידי לחמניה מקמח לבן, לא בהכרח טרייה, גם היא ארוזה בבועת פלסטיק משלה. בבית החולים אפשר להיתקל רק בשני סוגים בלבד של ירקות (עאלק) חיים: עגבניה ומלפפון. פרוסות עייפות ומעט יבשות שלהם הונחו בפנכת פלסטיק קטנה, לפעמים בחברתם של זיתים משועממים. הנחמה היחידה הייתה בדמותן של עגבניות שרי שצצו מדי פעם. את האבוקדו הבאתי מהבית.
בארוחת הצהריים המתין לנו באופן קבוע מיכל מלא במרק ירקות עכור, עם ריח כה דוחה, עד שקשה להאמין שמדובר בכלל בדבר מאכל. על הצלחת שכבו אורז לבן וירק מבושל כלשהו, שהם דווקא החלק הטוב בכל העסק הזה. אני לא יודעת מה הוגש לקרניבוריות, אבל יכולה לספר שבאחת הפעמים שביקשתי צמחוני הופניתי מיד לצלחת עם דג. אחרי שהודעתי שאני לא אוכלת חיות, קיבלתי משהו מבצק ממולא במה שהיה פעם ירק ועכשיו נראה כמו גווייה מהצומח.

אוכל שאין בבית חולים, מס' 2 (צילום: Christaface, flickr)

 באחת מארוחות הערב קיבלנו חומוס מתועש במארז אישי, שאם לא היה כתוב עליו שהוא חומוס, בחיים לא הייתי מנחשת. חוץ ממנו ומתבשיל עדשים שאמא שלי הביאה לא נראו במקום קטניות. טחינה? פחחח.
הקינוח כלל תפוחים כמושים במקרה הטוב. במקרה הממש לא טוב הוגש מעין מאפין בטעם (בטעם אך ללא) תפוז, שהמרכיב העיקרי בו היה סוכר. סוכר, אפילו לא קמח.
 

אוכל שאין בבית חולים, מס' 3 (צילום: nyxie, flickr)

האם זה נאיבי להשתומם על כך שבמוסד בריאות מוגשות ארוחות עם כל כך הרבה ג'אנק, כל כך מעט ירקות טריים וכמעט בלי פירות? וזה לא שציפיתי לפיתות מקמח כוסמין עם טחינה משומשום מלא, סלט ירקות אורגני וסורבה פירות יער לקינוח. איזה מזל שהאוכל הזה לא עשה אותי חולה, כי אני לא יודעת איך הייתי עוברת עוד ארוחה אחת כזאת.