Skip to content

מגפיים קונים מהר (ואחר-כך מצטערים על זה)

תארו לכם שבמקום לשלם סכום חד-פעמי על נעליים, הייתם משלמים לפי שימוש – נניח 15 ש"ח ליום נעילה. הייתם מסכימים? אם אתם רוכשים נעליים ברשת כמו TOGO הזולה, יש סיכוי שתרגום מחיר הנעליים לתשלום לפי שימוש יהיה גבוה למדי. בשירות הלקוחות לא יעזרו לכם

טבעונות וקיימות הן חברות טובות בדרך-כלל, אבל לפעמים הן מתנגשות, למשל במקרה הזה. בחורף האחרון, מתוך החלטה פזיזה, נכנסתי לחנות נעליים מרשת TOGO. לכאורה בחירה הגיונית: הרשת מציעה מבחר גדול של נעליים אופנתיות, זולות וללא מרכיבים מהחי. גורם אחד בעייתי במשוואה הזאת – המחיר הזול. מישהו או משהו משלם עליו. כשבוחרים נעליים באיכות ירודה מחומר סינתטי, הפריט האופנתי הופך מהר מאוד לאשפה בלתי מתכלה (ואני אפילו לא נכנסת להיבט האנושי – אם נעליים שעשו את כל הדרך מסין עד לפה עולות מעט כל-כך, אחרי מע"מ והכול, מה זה אומר על הסיני שייצר אותן?).

DSCF4260המגפיים של שחר. מעניין מה ברוך היה עושה

המגפיים היפים, ואני עדיין חושבת כך, שקניתי ננעלו אולי 10 פעמים. אולי. מהר מאוד בסולייה של אחד מהם נבקע חריץ שהפך את השימוש בהם לבלתי אפשרי. בחנות סירבו לעזור ורק ציינו שבאתר החברה יש גישה לשירות לקוחות. פניתי אליהם. ציינתי את מספר הדגם, המחיר, החנות והתקלה.
זאת הייתה התשובה: "שחר שלום רב , כפי שצוין בסניף . הנעלים אינם נמכרות יותר בסניפים ועל כן לא ניתן לתת שירות בעבורם . בברכה שירות לקוחות טוגו  ." (השגיאות במקור).
לא ויתרתי ועניתי: "שלום, אם אני מבינה נכון, מה שאתם בעצם אומרים, שבסדר מבחינתכם למכור מוצר פגום ללא שום אחריות עליו, רק מפני שהוא אזל מהחנויות? מה לגבי החזרת כסף או זיכוי?"
הם מצדם: "שחר הדגם לא אזל , אלא הוא שייך לעונה קודמת שאין על דגמים אלו יותר אחריות או שירות."
ואני: "שלום למשיב/ה האנונימי/ת, הסיבה לכך שאתם מסרבים לספק אחריות או שירות אינה מענייניי. מבחינתי הסיפור פשוט מאוד: קניתי מגפיים שנהרסו לאחר שימושים ספורים וחברת טוגו מסרבת לפצות אותי. תקנו אותי אם אני טועה. אם תעמדו בסירובכם, מובן שלא אקנה יותר אצלכם, אבל גם אשתמש במדיה החברתית ובכל האמצעים שברשותי על מנת להפיץ את תמונת המוצר הפגום ואת המענה שסיפקתם."
לא שמעתי מהם מאז. בניגוד אליהם, אני כן עומדת בהתחייבותי כלפיהם ומספרת לכם את זה.

DSCF4261מבט קרוב על הפגם, שלא ממש מעניין את שירות הלקוחות של TOGO

המוצרים של טוגו הם דוגמה קלאסית ל"אין לי מספיק כסף בשביל לקנות בזול". עם הזמן נעשה קל יותר לקנות נעליים ללא מוצרים מהחי גם מחברות שמקפידות יותר על איכות המוצרים שלהן. אני מעדיפה לקנות פחות ולהשתמש יותר. הנעליים הצהובות בתמונות נקנו בחנות יד שנייה. אני לא יודעת מאיזה חומר הן עשויות וגם בחנות לא ידעו. ובכל מקרה, מדובר בקנייה הרבה יותר זולה ומוצלחת מהקנייה ב-TOGO. אני חושבת שגם מוסרית יותר.

DSCF4263אפשר גם אחרת. את הפרח ניתן להסיר ולהחזיר בקלות

DSCF4264פרט. אני מקווה שהוא לא נתפר על-ידי ילד רעב בסדנת יזע

לפעמים גם אני אוכלת בכלים חד-פעמיים

האמת שרציתי לכתוב פוסט על משהו חד-פעמי אחר – הנעליים של חברת TOGO הנלוזה, אבל הן ימתינו לפעם הבאה. הפוסט הזה מוקדש לכלי אוכל.

כלי קיבול אכילים אינם דבר חדש והם פתרון אקולוגי מעולה לאריזת אוכל רחוב. גביעי ופל לגלידה, לאפות או פיתות שחובקות מנת סביח או פלאפל הם דוגמאות נפוצות במיוחד. מה יותר טוב ממוצר שגם חוסך כלים חד-פעמיים או כלים שצריך לרחוץ וגם תורם לתחושת השובע. משמין? בחיאת, מי שאוכל גלידה ושווארמה כנראה ממילא ויתר לעצמו על ספירת הקלוריות באותה ארוחה. כלי הקיבול יכולים להיות מזינים, אם אתם מכינים אותם בעצמכם ושולטים במרכיבים שלהם. זה מצריך עבודה, אבל ממש לא מסובכת, ממושכת או מאתגרת. הנה דוגמה שמבוססת על המתכון שלי לפיתות מחבת. במקרה הזה במקום לקלות את הבצק על מחבת יבשה, ריפדתי בו צלוחיות ואפיתי בתנור. התוצאה דומה, רק קצת יותר אלגנטית.

bowlsafter

קעריות מזטים
אפשר להגיש בקעריות האפויות גואקמולי, גרגרי חומוס או סלט חומוס, סלט ירקות, זיתים… הן יכולות לשמש כאטרקציה לילדים או להרשמת אורחים. הכנת הבצק לוקחת אולי חמש דקות, ולכל קערית מקדישים משהו כמו שתי דקות נוספות. גם האפייה נמשכת דקות ספורות בלבד. הכלי הטוב ביותר לאפות בו את הקעריות הוא צלוחיות מתכת, אבל אפשר להשתמש גם בצלוחיות מקרמיקה או זכוכית. ניתן להוסיף לבצק תבלינים יבשים לפי טעמכם. המתכון כאן מתאים ל-5 קעריות בקוטר של כ-7 ס"מ ובעומק של 4 ס"מ (המידות מתייחסות לצלוחית שבה אפיתי את הקערה). לדעתי זה נפח נוח מאוד – קטן יותר יכיל מנה לא מספיקה וגדול יותר עלול להתפרק.

bowlsbefore

צריך
1 ספל (לא כוס) קמח. אני השתמשתי בתערובת של קמחי שיפון וחיטה מלאים ביחס של 1:1.
1 קורט מלח
¼ כפית סודה לשתייה
1 כף שמן זית
⅓ ספל מים (בערך, תלוי בסוג הקמח)

food1

ההכנה
1. מחממים את תנור האפייה לחום הגבוה ביותר.
2. מערבבים בקערה את כל המרכיבים מלבד המים. את המים מצרפים בהדרגה תוך כדי לישה עד שמתקבל בצק לא דביק ונוח לעבודה.
3. לקעריות במידות שצוינו לעיל לוקחים גוש בצק בגודל של כדור פינג-פונג ומרדדים לעלה דק. בכל מקרה, קוטר העלה צריך להיות פחות או יותר קוטר הצלוחית שבה אופים + פעמיים גובה הדפנות. במקרה הזה: 7 + (4 * 2) = 15
4. מצמידים בקלילות את העלים לצלוחיות, לא מהדקים, וכן – אמורים להיווצר כמה כפלים. אין צורך לשמן את הצלוחיות.
5. מכניסים לתנור ומוציאים לאחר כמה דקות, כשרואים ששולי הקערית השחימו מעט. הקעריות משתחררות בקלות מהצלוחיות. מניחים אותן להצטנן על רשת.

food2

פסטה בסיר אחד

במחבת, בעצם. את המתכון, אם אפשר לקרוא לזה ככה, ראיתי בשיתוף בפייסבוק של שיתוף של קישור לבלוג של מישהי שעשתה אותו על פי מרתה סטיוארט. בקיצור, זהו מתכון מיד רביעית לפחות, אבל כיוון שמדובר ברעיון ולא במכונית, הערך שלו רק עולה ככל שמצטברות הבעלויות.

aftercu

העניין פשוט: מבשלים את הפסטה עם הרוטב באותו סיר. איך לא עשו את זה קודם? שאלה טובה. הבישול המשותף גורם לפסטה ולרוטב להתערבב באמת. להתמזג. על אף שמדובר במרכיבי רוטב בסיסיים ביותר, התוצאה טעימה במיוחד וללא שום תוספת מאמץ – להפך. בסוף יש גם סיר אחד פחות בכיור.
המתכון המקורי – כמו שאני זוכרת אותו, אל תתפסו אותי במילה: מבשלים פסטה מקמח רגיל למשך 10 דקות בסיר רחב (שהקוטר שלו הוא באורך של הספגטי או יותר) יחד עם מים, בצל לבן, עגבניות, שום, בזיליקום, שמן זית ומלח.
הגרסה שלי: באין סיר ברוחב הרצוי, פשוט שברתי את הפסטה לשניים. השתמשתי בפסטה מחיטה מלאה, החלפתי את הבצל הלבן בסגול ואת הבזיליקום במרווה ובאורגנו כי זה מה שהיה לי וזה טעים, הוספתי עגבניה מיובשת ואגוזי מלך.

beforeלפני: שמים את כל המרכיבים בסיר ומבשלים בלי טיגונים, תזמונים או רוטב שמחכה לפסטה

afterאחרי

ככה עשיתי מנה אחת (תכפילו לפי מספר הסועדים)
בסיר רחב או מחבת עם שוליים גבוהים שמים:
ספגטי מחיטה מלאה בכמות למנה אחת
2 עגבניות אשכול קטנות, קצוצות גס
6-5 עגבניות שרי, חצויות
½ בצל סגול, פרוס דק
1 שן שום, חצויה
1 עגבניה מיובשת גדולה, קצוצה דק
1 חופן אגוזי מלך, שבורים
מעט עלי מרווה ואורגנו (אפשר לשמור חלק להגשה)
פלפל שחור גרוס
250 מ"ל מים
זילוף שמן זית
מלח גס
מניחים על האש. כשהמים בסיר רותחים, מוסיפים מלח ומנמיכים את הלהבה.
אחרי כרבע שעה בודקים את הפסטה. אם היא כמעט מוכנה ויש יותר מדי מים, מגבירים את האש לצמצום הנוזלים. אם היא עדיין קשה ואין הרבה מים, ממשיכים לבשל במחבת מכוסה. יש משחק מסוים של זמנים וכמויות שנדרש כדי להתאים את קצב בישול הפסטה לקצב הספיגה והאידוי של המים. אני ממליצה להשתמש בפסטה מחיטה מלאה דווקא בגלל שהבישול שלה ארוך יותר. כעבור כ-20 דקות הפסטה מוכנה.
מעבירים לצלחת, מקשטים במה שרוצים ומגישים.

plateמעבירים לצלחת ונהנים

עוד כמה דברים:
אפשר להשתמש כמובן בכל מיני עלים: כוסברה, תימין, בזיליקום, פטרוזיליה…
אפשר להחליף את אגוזי המלך בפקאן או בקשיו או לשחק עם תוספות כמו פטריות טריות או מיובשות, טופו, צ'ילי, זיתים, אפונה וכל מרכיב אחר שאינו מצריך בישול ארוך.

הגשרים. קטע מתסריט שלא ייכתב לעולם

"הם היו עוטים את אפודיהם הזוהרים ונעמדים לרוחב הנתיבים, מוטות ברזל בידיהם. בפני הנהגים עמדו שתי אפשרויות בלבד: להמשיך לנסוע במהירות, אולי לפגוע באחד או בכמה מהם – ביום רע במיוחד אלה יכלו להיות הנשים והילדים הרזים שהמגייסים של אנשי הגשרים אילצו להצטרף למשמרת – ואז להמתין באימה לנקמה; או לעצור ולתת להם הכול."

und1צילום: John Morris, Goodnightraleigh.com

הכביש הזה היה שם כמעט מאז שהם זכרו את עצמם. הם חלפו לאורכו מצפון לדרום ומדרום לצפון רבבות פעמים כבני נוער וכמבוגרים צעירים. כבר אז גשרי מחלפים רבים הצלו על שפע נתיביו, ונסיעה בשעות היום הייתה רצף מעברים של חושך-אור, אור-חושך, חושך אור, ועדיין – אור בעיקר. כעת הגשרים שנבנו מעליו עם הזמן היו רבים כל-כך, עד שנסיעה לאורכו דמתה לנסיעה במערה יותר מאשר לנסיעה בכביש פתוח. אבל מאז השבר הגדול אף אחד כמעט לא העז לנהוג בכביש הזה יותר, אלא אם לא הייתה לו ברירה. באספלט המאפיר נבקעו חריצים שעשבים משונים צמחו מהם, סימוני ההפרדה בין הנתיבים נעלמו כליל וכל הפנסים שהאירו את הדרך נתלשו ממקומם כבר מזמן. שלטי החוצות עצומי הממדים קרסו אל רצועות האדמה הצרות שמעבר לשוליים המכורסמים. הכרזות הצבעוניות שכיסו אותם דהו תחילה ואחר כך נקרעו לפיסות גדולות על ידי דרי השוליים, שהשתמשו בהן לשיפור המחסות שלהם. הפיסות הקטנות יותר הלכו והתפוררו עד שהרוח לקחה אותם משם. אבל לא תחזוקת הכביש היא שגרמה להם לנסוע בדרכים אחרות, אם בכלל נסעו לאיזשהו מקום.

undהתמונה מהאתר subversify.com

אנשי השכונות המגובבות שעמדו לצדי הכביש קראו להם אנשי הגשרים. הם היו הגברים הרבים והנשים המעטות שהעדיפו את מחסה המחלפים האפלולי אך המרווח יחסית על פני השכונות האפורות והצפופות. החבורות האלה, שהתקבצו מתחת לגשרים, היו הסיבה שהם לא נסעו בכביש ההוא יותר. אנשי הגשרים התפרנסו מהכביש. בחודשים הראשונים אחרי השבר הם מכרו לאורכו כל מה שהצליחו להוציא מהבתים שננטשו, אבל כעבור זמן קצר לא היו עוד קונים. תוך כמה חודשים השיטה השתנתה: כשמכונית הייתה מתקרבת, אנשי הגשרים היו מחליטים אם לעצור אותה או לא. בהתחלה הם עצרו רק את המכוניות החדשות, אלה שמסכים שטוחים קרנו מתוכן, שסמלי מתכת מבריקים היו צמודים לחופות המנוע שלהן, שגברים לבושים היטב, מרכיבים משקפי שמש חדשים, ישבו מאחורי ההגה שלהן. אך עד מהרה מכוניות כאלה לא חלפו שם עוד. חלקן נעלמו וחלקן הוחלפו, בכוונה תחילה, במכוניות ישנות, מצטנעות, שהיו בטוחות יותר. אנשי הגשרים הבינו מהר מאוד את התכסיס הזה, ותוקפו פג. הם היו עוטים את אפודיהם הזוהרים ונעמדים לרוחב הנתיבים, מוטות ברזל בידיהם. בפני הנהגים עמדו שתי אפשרויות בלבד: להמשיך לנסוע במהירות, אולי לפגוע באחד או בכמה מהם – ביום רע במיוחד אלה יכלו להיות הנשים והילדים הרזים שהמגייסים של אנשי הגשרים אילצו להצטרף למשמרת – ואז להמתין באימה לנקמה; או לעצור ולתת להם הכול.
באותו ערב לא הייתה להם בררה. צירי הלידה הקדימו, ואחרי שכבר איבדו עובר אחד, לפני שנתיים בדיוק, הם לא רצו לוותר על בדיקה אצל הרופא היחיד שהיה במרחק נסיעה. אנשי השכונות המגובבות לא ידעו האם הרעש החד שנשמע למשך כמה שניות מתחת לגשר היה חריקת בלמים או צעקה איומה.

חיים שניים לספרים ישנים

קשה לזרוק ספרים ישנים, אפילו לפח המחזור ואפילו אם אין שום סיכוי שנשוב לדפדף בהם. יש דרכים יצירתיות להחיות מחדש כרכים שהעלו אבק, להשיב להם את הכבוד ולהשאיר אותם לצדנו כפרטי עיצוב מקוריים

ספרים ישנים מעמידים את חובבי המילה הכתובה במצבים מביכים. יש ביניהם כרכים שאיש כבר לא יקרא – ספרי עיון שפג תוקפם כמו אנציקלופדיות שעברו לאינטרנט ומתעדכנות שם, ספרי פרוזה שכבר קראתם כל כך הרבה פעמים שאין סיכוי שתפתחו אותם שוב, או ספרים כה ישנים שעלעול בהם משמעותו שיתפוררו, יתפרקו ויאבדו לעד.
מצד אחד הם כבר אינם מצדיקים את המקום שהם תופסים על המדף ואת האבק שהם צוברים, ומצד שני קשה לזרוק ספר לפח, אפילו אם מדובר בפח המחזור. אולי בגלל שאנחנו עם הספר, הדילמה הזאת מעיקה עלינו במיוחד. גם הקוראים הדיגיטליים, שהופכים לאביזר נפוץ יוצר ויותר, אינם מקלים על המצב. הם גורמים לספרים הישנים להיראות כמו פריט נוסטלגי במקרה הטוב או כגורם מיותר לאי-סדר בבית במקרה הטוב פחות. הקוראים הדיגיטליים מאלצים אותנו לבחור בין פתרון ידידותי לסביבה, מתנייד בקלות ויעיל, לבין התחושה האהובה כל כך של מגע הנייר, ריח הדפוס, רחש הדפדוף ושליפה מהמדף. אבל זה אולי כבר חלק מסיפור אחר.

סיפור חדש
אז מה עושים עם הספרים הישנים שקשה כל כך להיפרד מהם? תמיד אפשר להפוך אותם לעיסת נייר ולפסל בהם משהו חדש שיונח במקומם על המדף. הוא לא ייראה כמוהם, אבל אתם תדעו שקערת הפירות הייתה פעם האנציקלופדיה העברית ושבחייו הקודמים פסל החתול הצבעוני היה סדרת ספרי דני דין הרואה ואינו נראה. אם בכל זאת רוצים לשמור על אופיים המקורי של הספרים, אפשר לנצל את התכונות הטבעיות שלהם. ספרים עבי כרס הם מעין בלוקים שאפשר לעבוד איתם כמו עם קוביות לבניית מדפים ורהיטים ואף להצמיד את דפיהם זה לזה ולגלף את גוש החומר שנוצר – אחרי הכול מדובר בעץ. אם עוברים לרמת הדף, האותיות והציורים המודפסים יכולים להפוך לאלמנט גרפי או קישוטי שמעטר את המוצר החדש. אפשר גם להתייחס לרמת התוכן ולהכניס את האיור או הטקסט לקונטקסט חדש, כמו דפים שנגזרו מספר והפכו למשל לתמונה או לכרטיס ברכה.

SecretSafeBooksCharlotte'sWeb SecretSafeBooksHobbitתיבות אוצר של קארה וית'אם, Kara Witham ,www.SecretSafeBooks.com

קארה וית'אם האמריקאית, בעלת Secret Safe Books, הופכת יחד עם בעלה ג'ון ספרים למעין כספות רומנטיות במיוחד. היא בעצם עושה מה שאולי ראיתם בסרטים כטכניקה להברחת נשק, יהלומים וסמים: הופכים את הספר לבלוק באמצעות הדבקת הדפים זה לזה ואז חוצבים מתוכו את הצורה של החפץ שרוצים להחביא. וית'אם, שמוכרת את העבודות שלה באתר Etsy, מציעה תיבות-כספות להחבאת אוצרות קטנים כמו בקבוקוני משקה (פלאסקים), תכשיטים וכמובן – טבעות אירוסין. מבחוץ הן נראות כמו ספר לכל דבר, אבל כאשר פותחים אותן מגלים שמדובר בעצם בתיבות אוצר שיכולות להיטמע בקלות בספרייה שלכם או לשמש כאריזות מתנה מפתיעה במיוחד.

cecilialevy3 cecilialevy5 cecilialevy7אמנות הנייר של ססיליה לוי, Cecilia Levy ,www.cecilialevy.com

ססיליה לוי היא אמנית שוודית, גרפיקאית וכורכת ספרים לשעבר. ב-2009 היא החלה להשתעשע וליצור עבודות תלת-ממדיות מדפי ספרים ודבק. את המעבר מחומר הגלם ליצירות העדינות היא מתארת בטקסט קצר ומקסים באתר שלה: "ספרים ישנים נושאים היסטוריה, לא רק את ההיסטוריה הכתובה בדפיהם. אוזני חמור, כתמים, הקדשה בדף הראשון, שרבוט בשוליים. נייר חלק, אלגנטי, בלבן שמנת או ללא צבע, צהבהב או שברירי – חומר מלא בדקויות, גוונים שונים, מרקמים ואישיות. אני משתמשת בספרים מתחילת המאה שעברה. אני מפרקת אותם, קורעת, גוזרת וחותכת את הדפים לפיסות קטנות שמתחברות יחד לעצם חדש. דק כקליפת ביצה ועם זאת עמיד להפליא. הסיפור ממשיך לחיות, אבל בצורה אחרת."

IMG_5276ראש מיטה מספרים (DIY Book Headboard), עבודה של קסנדרה אוצינגר
Kassandra Utzinger ,www.designeverydayblog.com

קסנדרה אוצינגר, אוסטרלית תושבת קנדה, בלוגרית עיצוב, גרפיקאית וצלמת, מסבירה באחת הרשומות בבלוג העיצוב שלה איך להכין ראש מיטה מספרים ישנים, ואומרת שאפשר לעשות את זה ביום אחד. כל מה שאתם צריכים זה לוח עץ בגודל ראש המיטה שבו אתם מעוניינים, כ-25 ספרים ישנים, מסמרים ודבק. מעמידים את לוח העץ במקום של ראש המיטה ומסמנים את גובה המזרון. אחר כך משכיבים את הלוח ובוחרים כיצד למקם כל ספר. ממסמרים כל ספר ללוח ואת הדפים שבהם רוצים שיישאר פתוח מקבעים בעזרת דבק.

DSCF4024תכשיט מחרוזי נייר, עבודה של נשות הכפר קאסאנה באוגנדה (צילום: שחר שילוח)

במבט ראשון התכשיט הצבעוני לא ייראה לכם כמו משהו שפעם קראו בו, אבל אם תביטו מקרוב במחרוזות שמכינות נשים מהכפר קאסאנה באוגנדה, תוכלו לזהות אותיות. הנשים גוזרות רצועות נייר ומגלגלות אותן סביב עצמן, כך שמתקבלים חרוזים צבעוניים בצורות שונות, שאותם הנשים מצפות בלכה ומשחילות על חוט בשילוב חרוזים נוספים. התוצאה היא תכשיט שיש דומים לו, אבל אין זהים לו.

lana owlsציורים של דינה ארגוב על דפי ספרים ישנים. Dina Argov Online Art Gallery בפייסבוק

דינה ארגוב, ציירת ומנחת סדנאות ציור, משתמשת בדפי ספרים ישנים כמצע לציורי דמויות נשיות בהשראת אמנויות פולקלור, ובעיקר מדמות המטריושקה הרוסית. העבודות של ארגוב נוצרות על גבי דפיו של לכסיקון גרמני משנת 1906, שהגופן הגותי בו כבר קשה לזיהוי, ועל דפי ספרים ישנים שמצאה בדאצ'ה (בקתת קיץ כפרית) של משפחתה ברוסיה, שגם בהם יש מילים ואותיות שכבר יצאו משימוש. ארגוב מספרת שלעתים הציורים מתחברים למילים מהטקסט שבדף שעליו היא מציירת. כאשר אדם מעוניין לרכוש מארגוב יצירה, היא פשוט חותכת מהספר את הדף שעליו היא נמצאת. בנוסף היא מצלמת את הציורים ומדפיסה כפוסטרים שניתנים לרכישה במחיר שווה לכל נפש.

mazal1יומני סלון מזל באדיבות אורי סתיו. "מועדים לפורענות – יומן הבלגאן של סלון מזל" בפייסבוק

"מועדים לפורענות" הוא יומן שנה מבית סלון מזל, עמותה לשינוי חברתי. מרכז הפעילות האנרכיסטי-פמיניסטי נסגר אמנם לפני כמה שנים, אך קומץ פעילות ממשיך להוציא לאור את היומן ולכרוך אותו בשילוב דפים מאוירים שנתלשו מספרי ילדים ישנים, כתבי עת מצהיבים, מפות גיאוגרפיות וקומיקס. דפי היומן חדשים, אבל הכריכות ממוחזרות ומעניקות חיים חדשים לספרים ודברי דפוס שהיו עלולים להיעלם בתהום הנשייה. לכל תאריך ביומן מצרפות העורכות מדי שנה אירועים היסטוריים הקשורים בדיכוי, מחאה ומהפיכה, חגים על פי אמונות שונות ופולקלור מרחבי העולם. מדי פעם מקיימת ההוצאה הקטנה, הפועלת בהתנדבות, סדנאות שבהן המשתתפות מוזמנות לפרק ספרים ולהרכיב כריכות בעצמן.

 

הטקסט הופיע ככתבה בגיליון מרץ 2014 של המגזין Style מבית ידיעות תקשורת

ג'יימי. פוסט עם כמה תהיות והרבה עגבניות

הוא מציע חלופות לאוכל מתועש אבל מתקשה להיפרד מפחיות השימורים, אוהב אנשים אבל לא רואה חיות ממטר, אלא אם הן בצלחת. ניסיון קטן לפצח את ג'יימי אוליבר

היו תקופות שבהן הוא היה לוהט יותר, אבל דווקא עכשיו אני צופה ביוטיוב במינון גבוה יחסית של סרטוני ג'יימי אוליבר. כמות החומר שהאיש מייצר היא פשוט עצומה – החל בסרטונים של דקות ספורות וכלה בסדרות באורך מלא, שהמעניינת והמומלצת ביותר ביניהן לטעמי היא Jamie's American Road trip. המסע לאמריקה מרתק כי הוא מציג את המקום שבו אנתרופולוגיה וקולינריה נפגשות, ואוליבר, שגם אוכל וגם אנשים מסקרנים אותו, מיטיב לחשוף טעמים וסיפורים אנושיים, שבהם הוא נוגע ברגישות ובמינונים הנכונים. לא תמצאו אצלו פסטה ברוטב אופרת סבון כמו בריאליטי בישול ישראלי. זאת בדיוק נקודות האז WTF, ג'יימי?

boo2-sפסטה בוביז של ג'יימי. המתכון בהמשך

אי אפשר להגיד עליו שהוא נטול חמלה. ההתרשמות שלי היא שהחום והחיבור המידי שלו לבני אדם באשר הם אותנטיים: הוא פוגש מהגרים וחסרי בית, ילידי אמריקה ושחורים שנדחקו לשולי החברה וגם רד-נקים ואנשי עשירונים עליונים. עם כולם הוא מקיים אינטראקציה שמכבדת את כל הצדדים. מצד שני כאשר מדובר בבעלי חיים, הרגישות הזאת פשוט לא נמצאת שם. אם פרה או חזיר מזיזים לו משהו בלב, זאת אותה תזוזה שהיו גורמים לו עגבניה יפה או אפרסק עסיסי במיוחד. לא יותר.
בברוקלין הוא נכנס לקצביה שאפרוחים, תרנגולי הודו, אווזים וארנבים מגיעים אליה חיים וקונה אחד מהם לארוחת הערב. בלואיזיאנה הוא צד תנין בירייה ובהמשך פושט את עורו בלי שום רתיעה. בוויומינג הוא עוזר לבוקרים לצרוב מספרים על עגלים ולסרס אותם ללא הרדמה, אחר כך הוא יאכל את האשכים שנותרו מאחור. אצל אנשי נבאחו באריזונה הוא משתתף בשחיטת כבשה (בעיניי זה היה ההרג הכי נסבל בסדרה, אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר) ועם הגנגסטרים-לשעבר מלוס אנג'לס הוא יוצא לדוג. נראה כאילו אוליבר מקפיד להשתתף בשחיטה אחת לפחות בכל מקום שאליו הוא מגיע. לפחות הוא לא משאיר את העבודה המלוכלכת לאחרים או מאפשר לאריזות ולסטריליות של הסופרמרקט לחצוץ בינו לבין הסיפור שמאחורי האוכל.
בכל הפרקים בסדרה, וגם ביתר התוכניות שלו, אוליבר מבשל כמעט אך ורק מנות המבוססות על מוצרים מהחי. אפילו כשהוא מכין מאכל עם פוטנציאל טבעוני, איכשהו משתרבבים לשם בעלי חיים ותוצריהם: מטגן ירקות בשמן זית, מוסיף קוביית חמאה. מכין רוטב עגבניות לפסטה, זורק פנימה כמה חתיכות אנשובי. חותך סלט עגבניות מופלא, לא מתאפק ומקשט אותו בפרמזן. אפילו כשהוא מכין פלאפל, בסוף יש על המגש פנכה של רוטב יוגורט. זה עוד לפני שאמרנו משהו על שימוש די נרחב במוצרים משומרים בהמלצת השף שמציע לנו להפסיק עם האוכל המתועש. גם הבשלנים האחרים שיש להם ערוצים ב-Food Tube של אוליבר מתקשים לפעול בלי שמנת, פרמזן, חלב ובשר טחון.

מקרה נדיר שבו ג'יימי אוליבר מתייחס לטבעונים

אני לא מצפה מאוליבר להפוך לטבעוני. מה לעשות, לא כולם ננה שרייר. אבל מאיש כל כך יצירתי, שיודע לחשוב ולבשל מחוץ לקופסה, שאין לי ספק שמודע לקשר בין צריכת בשר לבין פגיעה בסביבה ורעב עולמי, שאכפת לו מאנשים, הייתי מצפה להבלחות טבעוניות פה ושם. אבל ג'יימי אוהב את הבשר, החלב, הביצים והדבש שלו, עד כדי כך שאת רוב המנות שלו קשה לטבען או אפילו לצמחן. עניין תרבותי? זה טיעון שלא ישכנע אותי, כי אוליבר נראה כמי שמכיר ופתוח לתרבויות שונות מזו הבריטית שבה צמח. למרות הכול למדתי ממנו דבר או שניים, בעיקר כאלה שקשורים ליצירת טעמים ולחיתוך ירקות.

הצלחתי לחלץ משלל המתכונים הלא כשרים לטבעונים וליהודים דתיים שניים פשוטים וחמודים. הם מוצגים כאן על בסיס מה שאני זוכרת מהסרטון, כי אין ברשותי את המקור.

פסטה בוביז
אני אוהבת אותה כי יש בה מעט מאוד מרכיבים ובכל זאת היא טעימה ומעניינת. מה שנחמד בה זה שהיא עשויה אך ורק מהמרכיבים הבסיסיים ביותר של פסטה ברוטב עגבניות ובכל זאת יוצאת לא שגרתית. היא פשוט להכנה, אבל יש שני דברים שחשוב לזכור: שטח המחבת הוא קריטי ונדרשת זריזות אצבעות וסבילות לחום בשלב 5 של ההכנה. אין כמויות, אתם כבר תבינו למה.


DSCF4126 DSCF4129boo-sפסטה בוביז. עגבניות חצויות, זה כל העניין

צריך
פסטה. אני מעדיפה כאן ספגטי מחיטה מלאה
שמן זית
כל מיני עגבניות, אבל שיהיו קטנות (לאו דווקא שרי)
שיני שום שלמות מקולפות לפי הטעם
פלפל צ'ילי פרוס דק, אם רוצים
מלח-פלפל
עלי בזיליקום
לקישוט: פתיתי שמרי בירה או כל מה שעושה לכם פרמזן בלב

ההכנה
1. מרתיחים מים ומבשלים בהם את הפסטה. המהדרין יבשלו במי מלח. אני לא מוסיפה מלח כדי להשתמש אחרי זה במים להשקיית צמחים.
2. בזמן שהפסטה מתבשלת חוצים כל עגבניה לשניים לרוחבה
3. מחממים שמן במחבת רחבה. כשהוא חם, מניחים במחבת את העגבניות עם הצד החתוך כלפי מטה
4. מוסיפים את השום ומתבלים
5. כשתכולת המחבת רותחת, מכסים. כעבור כמה דקות בודקים מה נשמע. אם ניתן להסיר מכיפות העגבניה את הקליפה בקלות, זה בדיוק מה שעושים. אם לא, ממתינים עוד כמה דקות.
6. בודקים אם הפסטה מוכנה. אם כן, מוסיפים למחבת כמה עלי בזיליקום קרועים ומיד אחריהם מעבירים את הפסטה המסוננת למחבת ומערבבים אותה לדקה או שתיים עם הרוטב. אם הפסטה עדיין לא מוכנה, מכבים את האש שמתחת לרוטב ונותנים לו להמתין.
7. מעבירים לצלחת, מקשטים ומגישים.

טיפ מהערוץ של ג'יימי להכנת רוטב עגבניות: אם מדובר בעגבניות שרי או בעגבניות אשכול שקונים עם הגבעול, משתמשים בגבעול לחיזוק הארומה של העגבניות. מועכים אותו בידיים לשחרור השמנים הריחניים ומוסיפים לרוטב בסיר. מוציאים לפני ההגשה. אל תעשו את זה עם העלים – עלי משפחת הסולניים רעילים.

guak

גואקמולי שעושים בידיים
את המתכון הזה אוליבר הדגים בפרק שהוקדש לארוחת פיקניק. אתם לא אמורים להזדקק לסכין במתכון הזה (כי אתם בפיקניק ואולי שכחתם אותו בבית), אבל כן תזדקקו לידיים נקיות. אופן ההכנה משפיע כמובן על המרקם של המנה, אבל אם אתם חייבים סכין, פשוט השתמשו בו.

צריך
2 אבוקדו בשלים ויפים
2 עגבניות קטנות, בשלות מאוד
½ בצל סגול, או לפי הטעם
10 גבעולי כוסברה לפחות
שמן זית
מיץ ליים. לא היה לי ליים, אז השתמשתי בלימונים ננסיים, לימקואטים. אם אין, גם מיץ קלמנטינה יעוד או מיץ מלימון רגיל
מעט גרידת לימון
פלפל צ'ילי, אם רוצים
מלח פלפל

ההכנה
1. קודם כל שוטפים את הידיים.
2. מקווצ'צ'ים את האבוקדו בידיים עד שכל הבשר שלו נושר לקערה. גם הגלעין ייפול פנימה, אז סלקו אותו. את אותו הדבר עושים עם העגבניות ועם הלימונים.
3. גוררים פנימה בעזרת פומפיה בצל, צ'ילי וקליפת לימון.
4. קורעים פנימה כוסברה.
5. מתבלים ולשים עם הידיים את התערובת עד הגעה למרקם הרצוי.

חומר צמיגי

מכונית לכל פועל משמעותה הרבה מאוד צמיגים שהופכים לאשפה – לפחות עד שמישהו אוסף אותם ונותן להם חיים חדשים. מזל שיש כאלה שעושים את זה

הצמיגים הם אחת מתופעות הלוואי, לטוב ולרע, של המהפכה התעשייתית. גם האופניים וגם המכוניות הם מתוצריה של המהפכה, והצמיגים שעוטפים את גלגליהם נמצאים אתנו מסוף המאה ה-19. הצמיגים שמוכרים לנו היום עשויים בעיקר מגומי, ובתוקף תפקידם לחבר בין כלי הרכב לבין הכביש הם מוצר עמיד במיוחד. גם לאחר שהתבלו מספיק כדי להיפרד מגלגלי כלי הרכב שלנו, הם לא ממהרים להתכלות ולחזור אל אמא אדמה.

SONY DSCתכשיט לצוואר מפנימית של אופניים של האומן ההונגרי Muskotál Dénes

עכשיו דמיינו את זה: על פי הערכות סוכנות האנרגיה הבינלאומית, מספר המכוניות בעולם עבר את המיליארד ועד 2035 יתרוצצו על פני כדור הארץ 1.7 מיליארד מכוניות. נניח שלכל אחת מהן מחליפים צמיגים פעם אחת בשנה. לא נהיה קטנוניים ונניח למשאיות וכלי רכב גדולים אחרים שנוסעים על יותר מארבעה גלגלים וגם את הדו-גלגליים נשאיר מחוץ לחישוב. זה אומר שכל שנה נזרקים לפחות ארבעה מיליארד צמיגים למזבלות – זה כמעט מחצית ממספר בני האדם בעולם. עד כה השימוש-מחדש המוכר ביותר לצמיגים הוא שריפתם כחלק מפעולות מחאה. עכשיו, עם כל הכבוד שיש לי למחאה חברתית ועם ההכרה הראויה לקשרים ההדקים שיש לה עם קיימות, צמיגים בוערים הם לא בדיוק מיצג אקולוגי.

SONY DSCחגורה מצמיג אופנייםMuskotál Dénes

אפשר להתעודד מכך שעם הזמן צצים יותר ויותר שימושים לצמיגים הנטושים, אם בשימוש מחדש (reuse) ואם במחזור (recycle), זה כמובן אחרי שהתיקון (repair) כבר אינו בגדר אפשרות. אחרי שכיסינו את שלושת ה-Re של הקיימות, אפשר להתחיל להתפעל ממה שיש לצמיגים המשומשים להציע מעבר לכמויות כמעט בלתי מוגבלות של חומר גלם שחור וזול. אותן תכונות שהופכות את הצמיגים בערמות האשפה לבעיה סביבתית – העמידות שלהם – הן התכונות שקורצות לאלה שממחזרים אותם. הצמיגים עשויים מ-65% גומי, 20% מתכת ו-15% טקסטיל, כך שהגומי הוא חומר הגלם העיקרי שהם מציעים. מפעלים למחזור צמיגים מפרידים את המרכיבים ויוצרים מהגומי אבקה שמשמשת לייצור משטחי הגומי שאנו פוגשים בשנים האחרונות בגני משחקים, אריחים, תוסף להשבחת אספלט שעוזר לכבישים להיות שקטים יותר, וחומרי בידוד לענף הבנייה.

Michael Reynolds in GARBAGE WARRIOR copy

18-greenfield.vlלמעלה: מייקל ריינולדס, האדריכל והחלוץ האמריקאי שהמציא את ספינות האדמה ליד אחת מיצירותיו. התמונה מתוך הסרט Garbage Warrior בבימויו של Oliver Hodge; למטה: כיור RUBBiSH של פירמת האדריכלות Minarc, באדיבות http://www.minarc.com

רוך וקושי
מחוץ למחזור התעשייתי, הצמיגים מוצאים לעצמם חיים חדשים בשלל צורות יצירתיות למדי. האדריכל האמריקאי מייקל ריינולדס פיתח את ספינות האדמה, earthships, בתים אקולוגיים עצמאיים שמספקים לדייריהם אנרגיה, מים, מיזוג ואפילו מזון. הבתים היפהפיים בעלי הצורות האורגניות עשויים מחומרים ממוחזרים ואדמה, ואחד ממרכיביהם הקונסטרוקטיביים החשובים ביותר הוא צמיגים משומשים. הצמיגים נדחסים באדמה ומספקים יציבות ובידוד. קירות שאינם נושאים משקל עשויים מפחיות משקה ומבקבוקים. בכך הבתים של ריינולדס הם ירוקים פעמיים – הם גם מצמצמים את כמויות הפסולת במטמנות וגם מייתרים את השימוש באנרגיה מזהמת. הסרט המרתק Garbage Warrior של הבמאי אוליבר הודג' מתעד את פועלו של ריינולדס, שמוכר כאקטיביסט, מורד, חלוץ וגורו סביבתני.

022-buffalo head1עבודה של האמן הקוריאני Yong Ho Ji

חוץ מחוזק, לגומי שממנו עשויים צמיגים ופנימיות, יש מאפיינים אסתטיים שמקנים למוצרים שעשויים מהם אופי מיוחד, גם בגלל המראה וגם בגלל הקונוטציה התעשייתית. הם שחורים, מזכירים מוצרי עור בעיבוד מסוים, יש להם ברק עמום ואיזון חמקמק בין רכות לקושי ובין גמישות לקשיחות. הגומי הממוחזר מתחבר לעיצוב אורבני ופחות למראה רומנטי של פרחים ומלמלות, אבל באמנות אין דבר כזה שאין דבר כזה וטווח האפשרויות העיצוביות גדול.
יונג-הו ג'י (Yong-Ho Ji) אמן קוריאני בן 35, יוצר מצמיגים פסלים, בעיקר של חיות בר, אך גם של יצורים מיתולוגיים ובני אדם, שאותם הוא מכנה "מוטנטים". הפסלים שג'י יוצר מרצועות של צמיגים משומשים נאמנים למקור במקרה שמדובר בתאו, סוס או גורילה ומעידים על חקירה מעיקה של האמן את האובייקט, ומצד שני יש בהם משהו מפלצתי – גם בגלל החומר והצבע, אבל לא רק.
RUBBiSH הוא כיור שעשוי מצמיגים ממוחזרים מבית היוצר של פירמת האדריכלות Minarc שיושבת בקליפורניה. הבעלים של מינארק מונחים בעבודתם על ידי ערכים הוליסטיים וסביבתיים, ומלבד שימוש בצמיגים ממוחזרים, הם בונים ויוצרים גם מזכוכית ומעץ מושבים (reclaimed). הגומי השחור אטום למים וגמיש, הופך את השימוש בכיור נעים ומקנה לו מראה יוצא דופן ומקורי.

Recycoool-0127 copyכיסא מפנימיות מנופחות של היוצר הישראלי ניר אוחיון, Recycool

ניר אוחיון הוא אמן ומעצב ישראלי שעובד עם חומרים ממוחזרים ומרבה להשתמש בצמיגים ופנימיות שירדו מהכביש. רהיטי הפנימיות התפוחים של אוחיון מזכירים חרקים ויש בהם משהו משחקי ומשעשע. את עבודותיו של אוחיון אפשר לראות במרכז המבקרים בפארק המחזור חירייה. יש שם מעין ספסל רחב שנראה כמו אוסף של בועות כהות, והדופן הקדמי של דלפק בית הקפה במקום מצופה בתבליטים גיאומטריים שיצר אוחיון מצמיגים ממוחזרים. הכיסא שעיצב אוחיון מופיע בקליפ Make Me של ג'נט ג'קסון, ואם כבר מדברים על מחזור, אז היא נראית שם בדיוק כמו אחיה המנוח וגם נשמעת פחות או יותר כמוהו.

IMG_5556[1] (2)

אושרת 061

הדומים של המעצבת אושרת גורן, צילום: נעמה, סטודיו לצילום בית יצחק

מתגלגלים גם לתחום האופנה ואביזרי הילדים
אושרת גורן היא מעצבת פנים ויוצרת רב-תחומית שממחזרת בעבודתה ובסדנאות שהיא מעבירה חומרים יום-יומיים מסוגים שונים, שצמיגים הם רק חלק מהם. גורן לוקחת את הצמיגים למקומות צבעוניים, עליזים ושונים לגמרי באופי ובטקסטורה מאלה של המעצבים שהוזכרו עד כה. היא בונה מהם שרפרפים, הדומים ושולחנות נמוכים. צבעו השחור של הצמיג מוחלף בכל גוון אחר שגורן או לקוחותיה מעוניינים בו, החלק העליון מכוסה במשטח מרופד מצופה בבד תואם ולתחתיתו מתחברים גלגלים או רגלי עץ. גרסה נוספת של רהיטי הצמיגים מצופה בחבל טבעי ושוב מסיעה את הצמיג למקומות שטרם ביקר בהם.

DSC_5113 לירוני 2013-83 שטיח שאגי- איכות מגזין 2מלמעלה למטה: סלי אחסון, נדנדת סוס ושטיחון שאגי לניקוי הנעלים של לי-רון פז צילום נדנדה: מירב אתר, צילום סלים ושטיח: דנה ישראלי

לי-רון פז, בת 31 והבעלים של קריאייטיב אקו-ארט, משאירה את המראה המקורי של הצמיגים כמו שהוא, אך על אף המראה הקשוח נדנדנות הסוס הממוחזרות לילדים שהיא יוצרת מצליחות בקלות להיות חמודות וצעצועיות. מכיוון שהן עשויות מצמיגים, שהם כאמור חומר עמיד, הן מתאימות לשימוש גם בתוך הבית וגם בחוץ. פז יוצרת גם סלים מצמיגים שמזכירים את סלי המסיק הפלסטיניים המסורתיים ושטיחים בסגנון שאגי שמתאימים לניקוי הנעלים בכניסה לבית.
צ'ארלי סופר הוא ליצן ומורה ל'אגלינג שמייצר בעבודת יד ציוד ג'אגלינג מקצועי. סופר משתמש בין היתר בגומי ממוחזר מפנימיות שהוא מציל מפחי אשפה, מכבס ומחזיר לחיים כאביזרי ליהטוט שחורים אך עליזים.

charlieאביזרי ג'אגלינג של הליצן והג'גלר הממחזר צ'רלי סופר. צילום: סופיה סייג

צמיגים ממוחזרים מופיעים גם כאביזרי אופנה עם נוכחות ואמירה שאי אפשר להתעלם מהן. החברה הקולמביאנית Cyclus Manufactura מייצרת תיקים שעשויים מפנימיות. אחד ממוצרי הדגל שלה הוא תיק הפנגולין שקרוי על שם החיה ממשפחת הארמדילו שאת הביומכניקה שלה הוא מחקה. כמו החיה, גם התיק יודע להתכדר ולהתגונן בשריון הקשקשים שלו, או להיפתח. הפנגולין מיוצר כתרמיל גב בגרסה לילדים ובגרסה למבוגרים וכן כתיק ערב נשי אדג'י שיכול להתאים לנערות רוק ולחובבות פאנק.
המעצב ההונגרי מוסקוטל דנס (Muskotál Dénes) יוצר מצמיגים משומשים של אופניים חגורות שמצהירות בגאווה מאיפה הן הגיעו ויכולות להיראות נהדר עם ג'ינס, טי שירט ומגפיים. להשלמת המראה מומלץ לענוד את תכשיטי הפנימיות המרשימים והאורבניים של דנס.

pango_black_persתיק פנגולין: באדיבות חברת Cyclus Manufactura

הכתבה נוצרה במקור עבור ידיעות תקשורת
הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 882 שכבר עוקבים אחריו